לא רוצה לפתוח פה לשטן וכל זה, אבל מעולם לא חוויתי אובדן של קרוב אליי. בעוונותיי חשבתי על מוות יותר מדי פעמים, אפילו הייתי קרובה לזה פעם או פעמיים בחיים שלי. אבל הבנתי שיש לי יותר מדי מה להקריב, שיש לי את האהבה שלי שאני לא יכולה להשאיר לבד, ואת האמא שלי שאוהבת אותי בסופו של יום ואת האבא שגם. ואני הרי כל כך מוצלחת כשמטייחים הכל מתחת לפני השטח, אז חבל שלא אחיה יותר.
אבל אני מודה שמאז שעשיתי לעצמי גמילה מהכדורים (cold turkey, ביחד עם כל תסמיני הגמילה המתלווים) עלו לי מחשבות. כי בכל זאת, זאת נסיגה של כל הטיפול ובעצם כל השנתיים וחצי האלה הלכו לפח. אבל העיקר שאני אתגייס, נכון?
מה שאני מנסה להגיד זה שאני רוצה למות אבל לחיות, לחיות, לחיות.
כשהודיעו על פטירתו של גבריאל הייתי אצל הפסיכולוגית שלי. לאב התקשר אליי שלוש פעמים, וקיבלתי הודעות בוואטסאפ. ואני יוצאת מהחדר, בכמה דקות עיכוב (היא גילתה בעשר דקות האחרונות שהפסקתי עם הכדורים אז היא נסחפה בכעס) וכשיצאתי מהדלת וירדתי במדרגות פתחתי את הוואטסאפ לפני שהתקשרתי ללאב. והייתי בשוק, לא יודעת איך לאכול את זה. הלכתי במעגלים מסביב לבניין של הפסיכולוגית, כאחוזת דיבוק, עם דמעות בעיניים ולאב בטלפון מרגיע אותי. נרגעתי בסופו של דבר רק כדי שיתחלף בבכי אחר (אבל זה לגמרי הגיע לי)
גבריאל סימל בשבילי את החוזק. את העוצמה שבחיים. להגיד שאנחנו עוברים אותו דבר זה יפגע ויזלזל בכבודו, אבל לעיתים חשבתי שהוא היחיד שיכול להבין מה אני עוברת. אני לא מאובחנת, כלומר כן אבל לא. וכשרצו להוסיף לי עוד כדורים ההורים אסרו, וגם כשרצו לאשפז ההורים איימו עליי. באיזשהו מקום אני אמורה להגיד תודה שהם הגנו עליי, אבל כרגע אני בעיקר כועסת עליהם. לא רציתי להתאשפז, והייתי מעדיפה לחיות חיים בלי כדורים ובלי דיכאון ובלי חרדות ובלי התקפי מאניה. הייתי מעדיפה להיות רגילה. אבל אני חושבת שלטווח הקצר זה פגע בי מאוד. אבל אני לא העיקר כאן.
גבריאל היה אחד ויחיד. אני לא יודעת אל מי אני מדברת, למי בכלל אכפת ומי בכלל מבין. אבל נשבר לי הלב, ואני לא מבינה איך המדינה שלנו לא רואה את זה. נינט ויודה תופסים את הכפולה של ידיעות, וידיעה בשער. ההודעה על המוות של גבריאל נמצאת עמוד לפני החדשות מהעולם ובמסגרת קטנה יחסית. בא לי לצעוק על כולם. כשהוא מת גם כולנו בעצם
וכל השירים שלו נשמעים כמו צעקה אחת גדולה. הצלקת שנשארה לו בלב נמצאת אצל כולנו עכשיו