יש לי בעיה להיות עם עצמי. אני מתחרפנת מהלבד, מהשקט מסביבי והעובדה שאני צריכה להתעמת עם המחשבות הכי כמוסות שלי. ואני נכנסת ללופים של דיכאון ואפילו רחמים עצמיים שאני כל כך נרתעת מהם.
התסכול שלי נובע מההרגשה העיקרית שלא מבינים אותי כמו שצריך. שאין לי עם מי לדבר. אני אוהבת להתעסק במחשבות של מה היה קורה אם הייתי מתה; או אם-הייתי-מתה-עכשיו, מי היה שם לב? אחרי השבוע הזה אני חושדת עד לרמת מאמינה שאף אחד לא היה יודע אם הייתי מתה בשבועיים האלה. אף אחד לא יודע שאני מתגייסת. אף אחד לא יחגוג לי את הגיוס ואף אחד לא ינחם אותי.
אני חושבת שמיהרתי להספיד את הכדורים. עברה האופוריה של אחרי הגמילה, התקופה הלחוצה חזרה ואני מרגישה שזה רק עניין של זמן עד ש. היכונו לביאת המאניה, כדברי גבריאל.
זה רק עניין של זמן עד שיקרה משהו רע. אין לי משענת של כדורים יותר. ועד מתי תהיה לי המשענת של הפסיכולוגית?
אני לא מוכנה לצבא ואני לא מוכנה לחיים. למה אני מרגישה שאני לא טובה מספיק, לא יפה מספיק, לא חכמה בוגרת חיה מספיק? בטח שלא רזה מספיק.
אני מתגעגעת לשקט שפעם היה לי בלב
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
