כתיבה, זה כל הסיפור

הגשם מסביב ירד ללא הפסקה. כל שמלתי החדשה והיקרה נטפה מים. עמדתי באמצע הכביש הראשי, מנסה להבין מה הוביל אותי למצב המזעזע הזה.

זה היה אמצע הלילה. אף מכונית לא עברה. "די!!!" צעקתי לחלל האוויר, מנסה בכל כוחי לשמור על השפיות שעוד נותרה בי. ראיתי פתאום אור רחוק, כמו של מכונית, ולא זזתי. לא רציתי לזוז. פתאום לא מצאתי שום סיבה בשביל לזוז. ובאותו רגע שנאתי אותו, שנאתי אותו כל כך, כי בגללו כבר לא הייתה לי שום סיבה לזוז. בגללו ורק בגללו, כי בשבילו, רק בשבילו הקרבתי את כל שאר הסיבות שהיו לי. הקרבתי מיליון סיבות בשביל סיבה אחת, ועכשיו גם הסיבה הזאת אבדה לי. אז מה הטעם? גם לקבל החלטות בצורה הגיונית אני לא יכולה.

טיפשה. טיפשה שכמותי.

מה חשבת? שהוא אוהב אותך? שהוא רוצה אותך? באמת! צחקתי. צחקתי כמו משוגעת בעוד המכונית המשיכה להתקרב עוד ועוד אליי, וצפרה וצפרה, ואני פשוט לא הצלחתי להפסיק לצחוק.

רוצה אותך. נו, בטח שהוא רוצה אותך. מעמקי המכנסיים הוא רוצה אותך.

המכונית עצרה בחריקת גלגלים. "משוגעת!! את רוצה למות?!" יצא הנהג בטריקת בדלת. לא עניתי לו. פתאום נעשה לי קר, כאילו הכתה בי רק עכשיו המציאות הקרה והגשומה. רק כעת באמת הבנתי שאני עומדת באמצע הכביש, באמצע הלילה, בגשם, רטובה ויחפה. איפה הנעליים? כנראה השארתי אותן שם, באותו המקום שהן נפלו כשהוא הוריד לי אותן בכזאת רכות ממכרת. אלוהים, כמה שמגעו צרם ונעם לי, כמו חשמל, כמו שרק הוא יכל לעשות לי.

חיכיתי לו כל חיי. חיכיתי שהאהבה תסב לי פנים, ולא היה אכפת לי שתכאיב לי קצת, לא היה אכפת לי כי הייתי מכורה אליה עוד הרבה לפני שהכרתי אותה פנים מול פנים. ואז, כשראיתי את פניה...

"הלו, ילדה? הכל בסדר? את אילמת? חירשת?" פנה אליי שוב נהג המכונית. הוא הוציא מטרייה ממכוניתו ופתח אותה. מטרייה אדומה.

"לא," עניתי לו לאחר רגע שהתעשתי.

הבחור הביט בי במבט משתומם. "בת כמה את?"

"למה?" נרתעתי.

"סתם. לאן את צריכה? את רוצה שאני אסיע אותך?" הציע.

"לא," אמרתי, לחוצה, והתחלתי ללכת משם.

"חכי, איך תלכי בגשם הזה? קחי לפחות את המטרייה!" צעק לי.

הסתובבתי בחזרה בהיסוס.

"בואי, תשבי במושב האחורי, אם מזה את מפחדת." הציע שוב.

חשבתי מעט ולבסוף הלכתי, עדיין במעט היסוס, אל כיוון הדלת האחורית של מכוניתו.

"יש מגבת מאחורייך, אם את רוצה להתנגב." אמר כשהתיישב בכיסא הנהג והניח את המטרייה האדומה במושב שלידו. "לאן לנסוע?"

"סע ישר, אני אגיד לך מתי לפנות." אמרתי בעודי מתנגבת היטב במגבת הישנה.

"בסדר. אבל אני שונא לנסוע בשתיקה, אז את תיאלצי לדבר."

שתקתי בכל זאת.

"ספרי מה עשית באמצע הכביש באמצע הלילה, בגשם."

נשפתי. טוב, מה כבר יכול לקרות? "פשוט חשבתי שהוא אוהב אותי."

"והוא לא?"

"לא."

"איך את יודעת?"

נאנחתי. "ראיתי אותו. הוא שתה, הוא היה עם מישהי. ראיתי במו עיניי איך הוא שלח ידיים אל הכתפיים שלה, אל המותניים, אל הגב, פותח את הרוכסן של השמלה... שמעתי, הוא לחש לה שהוא לא אוהב אותי, שאני משעממת אותו. הוא לחש לה שאותה הוא רוצה, שרק איתה הוא מרגיש משהו," התייפחתי. "הוא אמר לי את אותו הדבר רק כמה דקות לפני, כשחיפש את רוכסן השמלה שלי בגב, והיד ירדה וירדה וירדה..." קולי נחנק מדמעות.

נהג המכונית שתק. הגשם דפק על החלון.

"תפנה שמאלה בכיכר," משכתי באף.

הוא הנהן. "והיד?"

הנדתי בראשי במהירות. "עצרתי את היד. ואז... ואז הוא כבר לא כל כך אהב אותי."

הוא הנהן שוב.

"תפסיק להנהן כבר! אני לא מספרת לך מה היה הערב בחדשות, אני מספרת לך שכואב לי. אתה זה שביקש שאספר, אז לפחות תן לי קצת כבוד."

ראיתי במראה הקדמית את חיוכו. "אני מצטער, אני נוטה להיות קצת קריר לאנשים שאני לא מכיר. פה ימינה או שמאלה?"

"שמאלה," אמרתי, מבולבלת מעט וכבר לא יודעת מה להרגיש.

הוא הוריד אותי מהמכונית מול ביתי, עם מטרייה אדומה במתנה.

"את יודעת למה אדום נחשב לצבע נשי יותר?" הוא שאל אותי בחיוך. "כי הנשים גילו ראשונות את היופי שבו."

ואז הוא נכנס בחזרה למכונית ונסע, והשאיר אותי לבד בגשם עם מטרייה אדומה, אבל קרוב לבית.

את הקטע הזה אני מגישה לתחרות הזאת. בהצלחה לי (: