אני חושבת, שלא נועדתי לגדולות.

ככה נראה לי.

אני יודעת שבכדי להצליח בחיים צריך לשאוף גבוה,

פשוט תמיד נראה לי שאני לא אגיע לשם..

יש איזה משפט על השחף שמגביה עוף שאמרו לי פעם בקורס בצבא.

פלצני קצת ובגדול מדבר על אותו הדבר.

אני לא יודעת אם אלו הם החששות מתחילת שנת הלימודים מחר שמדברים מגרוני או אם אלו דברים שמעולם לא התמודדתי איתם בגלוי.

יש אנשים שבדרך כלל מסתכלים עליהם מלמטה, אנשים שמרימים אליהם את העיניים בהערצה.

לא נראה לי שהרגשתי כך אי פעם.

אני חוששת כמו כולם מהלא נודע, משנת הלימודים הקרבה, מהתחלה חדשה, אני חוששת שזה גדול מדי, שאני לא אעמוד בלחץ, שבחרתי את המקצוע הלא נכון בשבילי, אני לא בטוחה אם אני רוצה את זה, אני לא בטוחה אם אני צריכה את זה, אני לא בטוחה בכלום.

אני חוששת שאני לא אפגוש אנשים נחמדים, אני חוששת מצביעות, התנכלות.

אני שונאת את זה שאני רוצה שכולם יאהבו אותי, אני שונאת את זה שאני לא יכולה לקבל את זה שזה לא עובד ככה.

אתמול בלילה חשבתי על חיילת שלי, בחורה שאין לה מושג כמה היא השפיעה עלי.

לכאורה זו הייתה שיחה פשוטה, ביני ובינה, שיחה שהיא כמו כל חיילת ממוצעת שטחה בפני מה לא מוצא חן בעינייה.

אבל היה משהו שונה בשיחה שלי איתה.

היא בכתה, וגם אני רציתי. מאוד רציתי ולא יכולתי.

היא בכתה בגללי, אבל לא בגלל משהו שעשיתי- אלא בגלל משהו שלא עשיתי.

רציתי שיכבדו אותי, אבל משום מה הקטנתי את עצמי מול המפקד שלי.

רציתי שיכבדו אותו ולכן העלמתי עין כשלא כל כך כיבדו אותי.

וזה מה שהפריע לה.

אני  לא זוכרת את מהלך השיחה המדויק, אבל אני כן זוכרת שהיא אמרה בדמעות: אבל למה את לא דורשת את זה גם בשבילך?

ואז כמו בסרטים- נפל לי האסימון. מכירים את זה שהכל קופא והשחקן הראשי מקבל הארה?

זה מה שקרה לי.

הבנתי שכשאני לא מכבדת את עצמי ולא דורשת את היחס שמגיע לי- אחרים מרשים לעצמם להתנהג אלי כמו שבא להם.

אני חושבת גם שבאותו הרגע ההערכה שלה כלפי נפלה פלאים ואילו שלי כלפיה נסקה לשמיים.

היא לימדה אותי שיעור חשוב.

אבל אני חוששת שלמרות ההבנה אני עדיין לא יודעת איך ליישם את זה.

לפני כמה ימים הייתי בתל אביב,עמדתי מול "מוסך שיער" שעושים בו ראסטות וממש שקלתי את זה.

תמיד רציתי, בתאילנד אפילו עשיתי כאלה, באופן זמני..

אבל פרקתי אותן בארץ בגלל החשש שלא יקבלו אותי לעבודה בגללן? דבילי? אולי. לא בטוח.

וגם עכשיו ויתרתי מאותה סיבה.. מה יגידו, מה יחשבו.

יאללה איתי- לפעמים כל כך נמאס לי מכל ניתוחי הסביבה האלה.

הלוואי ואני אצליח להפטר מכל המחשבות האלה יום אחד ואוכל לאפשר לעצמי חופש מלא מהכל ומכולם..