ארוכות הדרכים לאהוב אותך

ארוכות הדרכים ... לסלוח

אני מוצאת את עצמי מול המסך של הלפטופ אחרי שקראתי מייל שהועבר אלי על ידי חברה מהלימודים.

אני קוראת אותו ונזכרת שפעם גם אני ידעתי לכתוב ככה.

פעם גם המילים שלי היו עושות משהו למישהו.

קוראת אותו ומחליטה שמזמן לא כתבתי.

אני מחליטה הרבה דברים בזמן האחרון,

חבל שקשה לי לעמוד בהחלטות שלי.

אני יודעת- כי אריאל אמר לי פעם, ואני מאמינה וסומכת על אריאל- שהעניין עם סבתא שלי לא עושה לי טוב.

אני יודעת שלהיות קרובה מדי לזה- רק עושה לי רע.

אני יודעת שאני צריכה להשתחרר ולשחרר. אני יודעת את כל זה.

אבל איך עושים את זה אם אבא לא מפסיק להזכיר לי?

איך מתרחקים?

איך מחליטים שלפעמים צריך לדאוג לעצמך- ועומדים בזה.

אני מרגישה רע אם אני לא מתקשרת-

אז התקשרתי השבוע.

היה לי שקט חודש- חודש שלא דיברתי ולא ביקרתי אותם.

זה נשמע נורא- אבל זה ככה.

התקשרתי- שאלתי לשלומה, לשלומו של סבא, איחלתי לה בריאות והרבה בריאות וסגרתי.

השקט נגמר-

היא כבר אמרה לאבא שלי שהבטחתי לבקר אותה.

וזה לא שאני לא רוצה- אבל באמת, באמת, באמת שאני לא מוצאת זמן לדקה עם עצמי.

אני לא מוצאת זמן להוריד את הלק הישן והמתקלף- עניין של של שניות.

אני לא מוצאת זמן לסדר את החדר.

ויותר מזה- אני לא מוצאת זמן לסדר את המחשבות שלי.

מתקופה של כאב לב והתאוששות בעקבות המוות של סבא של מר בחור,דרך תקופה של  דאגות למר בחור שהיה במילואים במשך שלושת השבועות האחרונים,

לתקופה של חששות מבחינות, כשלונות וכיוצא בזה.

כל שיחה עם אבא בנושא הזה [ שיחה זה אנדרסטייטמנט- צעקות, זה יותר קרוב למציאות] ,

נגמרת בזה שזה מערער אותי לגמרי.

אני לא מסוגלת ללמוד אחרי זה

אני לא מסוגלת לעשות כלום אחרי זה.

אני לא מבינה איך הוא לא מבין, איך הוא לא רואה שזה מביא אותי לקצה.

אני לא יודעת אם אני אוכל לסלוח לו על זה.

ומה שנותר לי לקוות שהוא לא יבין את זה מאוחר מדי.

כשיכולתי הייתי אצלה כל שבוע, והיו תקופות שהייתי אצלה כמה פעמים ביום.

הייתי רצה לשם בכל הזדמנות.

אבל די! חלאס.

דאגתי לו, דאגתי לאמא שלי, דאגתי לכולם חוץ מעצמי.

מספיק ודי!

אני לא יכולה יותר.

אבל איך לגרום לו להבין?

אני מנסה לשמור על גישה חיובית.

לא לתת לשליליות להציף אותי, מנסה לא להתמלא ברע ושחור.

אלוהים- כמה שקשה לי.

אני פשוט רוצה להעלם.

לפעמים- יש לי הרגשה שהעולם הזה גדול עלי.

שאני אף אחד לעומתו.

שכולם מתמודדים עם הכל יותר טוב ממני.

ושאני פשוט לא בנויה לזה.

חבל שאני לא מעשנת סמים-

הייתי יכולה להתמסטל ולהעלם בעולם ההזיות.

חבל שלברוח זה לא אני.

ובאמת חבל.

כי לא להתמודד יכל היה לפתור לי הרבה בעיות בחיים.

אני רוצה לצאת מהבית הזה.

לא שרע לי פה- באמת שלא.

אבל אני לא יכולה לשמוע ולנהל את השיחות האלה  כל הזמן..

אני לא יכולה לדבר עם קיר.

קטונתי.