בית המשפט העליון

מכירים את תופעת ימי ההולדת בפייסבוק? מצד שמאל בעמוד החדשות שלכם, מופיעים כל אותם חברים שחוגגים היום יום הולדת.

ככל
שיהיו לך יותר חברים, כך תקבל יותר ברכות על הקיר ליום ההולדת. יברכו אותך
חברים שלא ראו אותך ולא דיברו איתך חודשים. יברכו אותך אנשים שדי לא
סובלים אותך, וגם כאלה שאתה לא סובל אותם.

בדר"כ גם תיצור איזשהו
אירוע, ותזמין את כל 1000 החברים "האמיתיים" שלך לחגוג איתך במסיבה מטורפת
אל תוך הלילה במועדון TL-ZUBI כלשהו.

אם את מספיק יפה אז מישהו גם יתנדב לעצב איזושהי כרזה שמזמינה לחגיגה.

"מה אתה כל כך כבד? זאת בסך הכל עוד סיבה לחגוג..."

תחגגו בכיף, לא אמרתי שלא, רק הקדישו מחשבה קטנה לאומללות הקיומית שמובילה אותנו למצב הזה.

למה אנחנו חוגגים ימי הולדת? מבחינה סובייקטיבית אנחנו זקוקים ליחס הזה, ולברכות האלו, ולפסבדו-אהבה הזאת.

למה כולם חוגגים לנו ימי הולדת? כדי שנחגוג גם אנחנו איתם, וכן, גם כי זאת סיבה למסיבה.

אבל מבחינה אובייקטיבית, לא תמיד ישנה סיבה אמיתית לחגוג.

זוג גרוש ימשיך לציין ולחגוג את יום הנישואים שלו גם אחרי הגירושין?

אם
לא התקדמת לשום מקום בשנה שחלפה, אז למה אתה חוגג? אם לא קידמת את הסביבה
שאתה חי בה, המשפחתית ו/או החברתית? אם לא תרמת כלום לעולם, לאנושות, אז
למה אתה חוגג?

אם בשנה האחרונה היית אסון מהלך, אז אולי יום ההולדת שלך הוא זמן לחשבון נפש ולא לחגיגות...

אבל פה מתעוררת בעיה.

החברה המורכבת שלנו מטפחת אינדיווידואליות על חשבון ערבות.

אסרטיביות IN, התחשבות OUT...

אנחנו חיים בדור שבו יותר מדי אנשים קבורים בתחת של עצמם.

יכול
להיות שתמיד זה היה המצב, אני באמת לא יודע, אבל פעם לפחות הייתה איזושהי
הצגה של ערבות, אכפתיות, ומין "ביחד" אמיתי שכזה. היה איזשהו משחק שכולם
נהנו לשחק אותו.

אני רואה סביבי המוני אנשים שלחלוטין בטוחים בעצמם,
עומדים על שלהם בנחרצות, לעיתים באלימות (פיזית או מילולית), ולעיתים
קרובות אני ממש מקנא. גם אני הייתי רוצה את הביטחון הזה, את הנחרצות הזאת,
אבל כשאני עוצר לרגע אני תוהה אם אני באמת רוצה לחיות בחברה כזאת. האם קצת
צניעות וקצת הססנות לא היו יוצרות חברה טובה יותר?

אז עכשיו, אחרי
שחגגת  שלל מסיבות יום הולדת, קיבלת 200 ברכות על הקיר, ועוד כמה עשרות
טלפונים מפרגנים, עצור לכמה דקות, התרכז, נסה לרגע לצאת מעצמך וחשוב בשביל
מה ובשביל מי אתה כאן. חשוב לא רק על ההישגים שלך בשנה האחרונה, אלא גם על
כל האנשים שדרכת עליהם, או אפילו סתם התעלמת מהם. חשוב על כל האנשים שנשארו
זרוקים בצד הדרך, בזמן שאתה הברקת בשנה המדהימה שהייתה לך.

גם אני
זקוק לתשומת לב, לאהבה, לדאגה וכו', אבל האמת שאני מעדיף לקבל את זה מחמישה
אנשים בצורה אמיתית במשך כל השנה, מאשר מחמש מאות אנשים בצורה ספק מזויפת
במשך יום אחד.

אני, קרוב לוודאי כמו כולכם, רוצה לדעת שכשאצטרך תהיו שם בשבילי, גם אם אתם בודדים.

אז
כן, אני יודע שאני מקצין, זה טיבם של מסרים, ובאמת שלא באתי להרוס מסיבות,
ולא לפגוע במסורת "ברכות יום ההולדת" המבורכת, אלא רק להעיר את תשומת
ליבכם לצד אחר ביום הכי חגיגי שלכם בשנה...

היינו שישה, נותרנו שישה...

כבר
כמה חודשים ארוכים אני עוקב אחר פרופילי הפייסבוק של דפני ליף והח"כית
העתידית סתיו שפיר, קצת מתוך סקרנות, ובעיקר עניין של "תודעת האויב".

לפני מספר ימים פרסמה דפני סטטוס שנפתח במילים "חבר נוסף שלי עוזב את הארץ".

מסתבר שזה החבר העשירי שלה שעוזב את הארץ בשנה האחרונה.

לי
אומנם אין הרבה חברים, וגם למעטים שישנם לא ממש קל פה, אבל בכל זאת, אין
לי שום חבר שעזב את הארץ. למיטב ידיעתי אף אחד גם לא ממש חשב על זה.

אחד, מהנדס, נסע לתקופה לעבוד במדינה מתפתחת, וברור לו שאוטוטו הוא חוזר.

שני, חלם על כסף גדול, נסע לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לפתוח עסק וחזר בלי תחתונים.

שלישי, WannaBe ברסלבר, נסע לראש השנה באומן, וסבל מכל רגע כי לדבריו היה לו קשה "להיות רחוק מארץ ישראל".

רביעי נסע לכמה שנים ליבשת הקטנה בעולם, חזר לארץ, חטף כמה כאפות, הצהיר שנמאס לו, שאין כאן עתיד ושהוא חוזר לחו"ל. בסוף נשאר כאן.

חמישי נסע "לעשות עסקים" בחו"ל, בסוף החליט להחזיר את הכסף שלו לכאן.

אני עדיין כאן, בלי שום תוכניות לעזוב.

כל אחד מסיבותיו שלו הבין בסופו של דבר שאין לו מקום אחר לחיות בו.

ככה חונכנו. וגם לנו קשה, וגם אנחנו מרגישים שדופקים אותנו, וגם אנחנו לא גומרים את החודש.

אבל
בכל זאת אנחנו כאן, וכנראה נישאר כאן, וננסה ליצור חברה צודקת יותר ומדינה
טובה יותר, כל אחד במעגלי ההשפעה הקטנים שלו. נשתדל לא לשנוא אף אחד, לא
שמאלנים, לא להב"טבים, ואפילו לא חרדים ו/או מתנחלים.

לא חוכמה לברוח, לא כבוד גדול לשנוא...

דפני, אמרי לי מי חברייך, ואומר לך כיצד תסתיים המחאה שלך.