ושוב, מצאתי את עצמי בוכה , ב00:30 בלילה מסיבה אחת פשוטה,
הגישה של המורים
למי שלא יודע עדיין, אני נמצאת בכיתה למצטיינים, אני בה כבר שלוש שנים ובערך מאמצע השנה הראשונה,
התחלנו להבין שוואלה? תנו לנו לעוף מהמקום הזה כבר.
שלא תבינו לא נכון, הלימודים שלי הם אחד הדברים שמאוד מאוד חשובים לי, כי אם לא, אז איך נלמד? איך נקבל השכלה? איך נתקבל לתיכון? לאוניברסיטה?
אבל, התוכנית הזאת סטתה מדרכה, כמו כל דבר טוב.
מכיתה ז' מפעילים עלינו לחץ מטורף, אני זוכרת שכבר אז לא היה זמן לנשום, או לישון. חצי מחופשת פסח העברתי בלכתוב לא פחות מ11 ( או יותר , אני לא ככ זוכרת) עבודות.
בכיתה ח' כבר היו לנו 3 שעות אפס בשבוע , 4 שביעיות , וסיימנו שעה אחת אחרי כולם בשישי.
והשנה, אולי קיצרו לנו קצת את שעות הלמידה, אבל!
לא שכחו לקצר את תקופות המבחנים לתקופה של חודש שבו יש 13 מבחנים.
והתירוץ שלהם לבוחן , ולא בוחן פתע, בין מבחנים (ככה שחודש שעבר היה לי שבוע שלא היה יום בלי בוחן\מבחן) הוא שנגיד תודה שהם מודיעים לנו ושזהו בזה זה נגמר.
ושלא תחחשבו שזה נגמר בזה לא קרוב אפילו,
מה שבאמת גרם לי להשבר הוא הדבר הכי מזלזל שאמרו לי בחיים.
שתי מורות, שני מקצועות שונים נכנסות לכיתה ומתלוננות. כןכן שמעתם נכון, מתלוננות, על מה?!
על זה שקיבלנו ציונים גבוהים מדי מכאן ש:
- המבחן שהתכוננתי אליו 6 שעות וקיבלתי 90 היה קל מדי.
- במבחן השני, כל הכיתה רימתה.
ואללה יופי תודה רבה.
אתם רוצים שאנחנו נלמד, אתם רוצים שאנחנו נשקיע, ותאמינו לי , אנחנו משקיעים.
אבל אתם כל הזמן מראים לנו כמה אנחנו לא בסדר, והזלזול הזה בלהאשים כיתה שלמה שהיא רמתה , זה נוראי .
אז קיבלנו עבודת הגשה.
ועבדתי עליה אתמול
עד 00:40
אתם פשוט מצפים מאיתנו להיות מכונות!
מכונות.
אני לא יכולה להיות מכונה, אני לא מרובעת, יש לי קימורים,
אני לא פאקינג מכונה , ישלי רגשות!
וכשמתנהגים אליי כמו מכונה אני מתחרפנת.
עוד מעט עוברים בי"ס, כן, זה מנחם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
