אני מסתכלת מסביבי כשכל מה שאני רואה בתוך החשיכה זה אנשים . עוד אנשים שנמצאים בדיוק באותו מצב כמוני .
כשמבטי נודד לכיוון החלון הקטנטן שנמצא כל כך גבוה ממני.
אני רוצה להסתכל , אני יודעת שבחוץ יש שמש , ציפורים , חיים ...
אני רוצה כל כך להסתכל , אבל אני יודעת שאסור .
כולם עומדים. אני רק רוצה להתיישב . כבר אין בי כוח לעמוד .
אמא ניסתה לפנות לי מקום לשבת , היא יודעת שלא אכלתי כבר כמה ימים . אבל הצפיפות בקרון היתה כל כך מחרידה שזה לא היה אפשרי . אמא לא הבינה שהיא כנראה חלשה בדיוק כמוני, כי היא עמדה בשפתיים מהודקות זו לזו בדיוק מעלי, עיניה מתרוצצות סביב, כאילו מחפשות משהו , לא שיש מה למצוא ...
אחותי הקטנה, מרגיטה, מצטופפת בין האנשים בקרון. עיניה מפוחדות , היא לא מבינה מה קורה.
כנראה גם לא תבין... אני מתעקשת באופן תמידי מול אמא לא לספר לה. לא לספר לה באיזו מציאות היא חיה. לא לספר לה למה היא נמצאת בקרון להובלת בהמות, כמו חיה מטונפת. אני לא רוצה שהיא תאבד את התמימות המקסימה שלה .
היא בטוחה שיצאנו לטיול.
אמא חשבה שכדאי לומר לה לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל לא יכולתי לעשות את זה. היא רק בת 6. כל כך קטנה... אסור לי לגזול את הילדות שלה. אין לי את הזכות.
גם להם אין . אבל לא שאכפת להם ...
הקרון מיטלטל מעט, ואני אוחזת ביד של אמא שנמצאת מעלי. היא מחזקת את אחיזתה בי, כאילו כדי לתת לי הרגשה של ביטחון, אך ההרגשה שמתקבלת היא של פחד, כאב, אובדן.
אבא איננו.
בחיי, זה כל מה שאני יודעת. אבל אני לא צריכה לדעת יותר מזה כדי לראות את האובדן בעיני אימי. כל יום מחדש.
יום אחד הוא פשוט נלקח... וכאן הסיפור נגמר. כאן הבנתי שזה לא משחק, אנחנו במלחמה.
אלא שאנחנו האויב.
אנחנו הלכלוך, הטינופת, הגועל, אלה שצריך לגרד מעל פני האדמה. כך לפחות זה נראה.
אחרת, למה שיעשו לנו את זה?
מבטי מתרומם מעלה כשהקרון נעצר בחריקה צורמנית. קול נבחני בגרמנית מצווה עלינו לצאת, ככל הנראה, מהקרון, כי האנשים זורמים החוצה. סליחה, הטינופת.
אמא מסמנת לי בראשה לצאת, אבל אני דבר ראשון ניגשת ונותנת יד לאחותי. מרגיטה המבולבלת אוחזת בידי בלי שאלה, ואני מתאמצת שלא לבכות. אני מניחה שזה עובד, כי מרגיטה חוזרת לחייך ומושכת אותי מחוץ לקרון.
"הלנה, למה את בוכה?" שואלת מרגיטה, ואני מרימה את מבטי מהקרקע האפרורית כדי להביט באחותי הקטנה דרך דמעותיי. היא ממשיכה לסקור אותי בדאגה, עד שאני נושמת עמוקות ואומרת לה בחיוך הכי גדול שהצלחתי לגייס: "אני פשוט קצת מתגעגעת לאבא."
זו הייתה רק חצי מהאמת לאמיתה.
מרגיטה מושכת בכתפיה בחיוך מעודד. "אל תדאגי, לנה! אבא יחזור מהעבודה שלו מחוץ לפולין עוד מעט! אמא הבטיחה..."
אני מושכת באפי. "כן, אני מניחה. עכשיו, צריך ללכת..." אני מביטה לאחור רק עוד פעם אחת, על רכבת הבהמות ששהינו בה במשך שבע השעות האחרונות, בחום, בצפיפות, ובדוחק, ולפתע – אני רוצה נורא לחזור אליה.
כי השלט שעומד מעל לראשים שלי ושל מרגיטה, כשאנחנו צועדות פנימה ומרגיטה מושכת אותי בדילוג שטותי וחיוך רחב מרוח על פניה – מבשר את סוף החירות שלי. כל מילה ומילה בו מצלצלות לי כרוע גמור.
"ברוכים הבאים למחנה הריכוז, אושוויץ."
השמדה... אני מתקנת בראשי.
אני לא טיפשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Nicole-סיפורים בהמשכים