אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם בחושך. פשוט ישבתי באמצע החדר, מחכה לנס. קיוויתי בכל ליבי שמישהו מהילדים מצא את המפתח וינסה לפתוח את הדלת כדי להוציא אותי, אך ככל הנראה זה לא קרה, מה שאומר שהמפתח הגיע לידיים של מיז קים או מיז רוזלי והן יהרגו אותי כשיגלו שנכנסתי לחדר. בעצם, הם לא יהרגו אותי. הם קודם כל יתעללו בי קצת, ינסו לגלות מה אני יודעת (שזה בינתיים כלום) ואז כשהן יהיו חסרות אונים ולא יאמינו לי, הן יתחילו לפשוט את עורי ולתפור ממנו מעילים לחורף או משהו כזה. 

לפתע שמעתי רעש. חריקה. כמו זאתי ששמעתי לפני מי-יודע-כמה שעות (אולי ימים?). הבנתי מיד. מישהו הזיז את הארון. אם זה מישהו מהילדים שהחליט לפתוח את הדלת, אני אוכל לצאת בקלות החוצה ולהשביע את מי שמחכה לי שם שלא יגיד כלום לאף אחד אחרת אני בעצמי אפשוט את עורו ואכין ממנו מעילים לחורף. בסגנון שתיקת הכבשים וכאלה.

אבל קיימת גם האפשרות שזו מיז קים או מיז רוזלי, וזה חברים, עלול להיות רע. מבלי לחשוב יותר מידי מיהרתי למקום שלפי הזיכרון שלי היה מלא בשקיות זבל מצחינות. התחפרתי בינהן והבטתי לתוך החדר, כאשר עוד חריקה נשמעה ומיד אחריה נפתח האור. העיניים שלי צרבו.

"מתי המשלוח יוצא?" קולה של מיז קים הדהד בחדר. היא נעמדה ליד השולחן והביטה לעבר מיז רוזלי שעקפה אותה וניגשה לאחת הקופסאות הכחולות.

"כבר מחר תהיה לנו קופסה פחות, דיאנה יקירה." מיז רוזלי חייכה חיוך גדול מידי לפרצוף שלה.

"אז מי הבאה בתור?" מיז קים, או דיאנה, נשענה על השולחן ואמרה בשקט.

"כרגע יש לנו מספיק." מיז רוזלי הניחה את הקופסה על השולחן ופתחה אותה. שתיהן הביטו פנימה ועיוותו את פניהם. "איכס. אני לא מאמינה שאני ראיתי את זה עכשיו." דיאנה מלמלה.

"את ראית מספיק דברים כאלה מאז שהגעת אלינו." רוזלי נאנחה וסגרה את הקופסה. "ריצ'ארד יבוא לאסוף את הארגז מחר, לפנות בוקר. את חייבת לקום מוקדם ולהביא לו אותו, ותזכרי, את לא נותנת לו כלום עד שאתם לא מתרחקים מהאיזור. אנחנו לא צריכים שאנשים יראו אותך ויתחילו לחשוד במשהו. זה מה שחסר לנו עכשיו.. האגודה לשמירה על זכויות הילד." 

אחרי שתיקה ארוכה שבה רוזלי הכניסה את הקופסה לתוך קופסה אחרת, יותר גדולה, דיאנה פצתה שוב את פיה. "את חושבת שאנחנו עדיין צריכים לדאוג לגבי אמה? בכמה ימים האחרונים היא נעלמת עם אליוט, ואני חושבת שהיא התגברה על פיטר. וחוץ מזה.. אני חושבת שאולי אליוט שונה, וגם אמה גדלה. את חושבת שהם ירצו לעלות שלב בקרוב?" קים גירדה את זרועה באי נוחות.

"הבהרנו לשניהם ש.. את יודעת, אסור פה. שתינו יודעות שזה עלול לפגוע בשניהם." רוזלי נאנחה (שוב) ופנתה כדי לצאת מהחדר. הם חושבים שאני ו..אליוט?! איכס! וחוץ מזה, אליוט הוא זבל. (למרות שאני לגמרי יסלח לו אם הוא יוציא אותי מפה. נשבעת!) 

רוזלי וקים ויצאו בשתיקה מהחדר, וסגרו את האור אחריהן. פלטתי אנחה כבדה. לא שמתי לב שהשתדלתי כמה שפחות לנשום. 

יצאתי בזהירות מערימת הזבל , והתיישבתי שוב על הרצפה. הדבר היחיד שהרגיע אותי היה שרוזלי וקים לא יודעות כלום על המפתח ועל העובדה שאני ואליוט יודעים על הדלת, מה שאומר שהמפתח בידי אחד הילדים. קיבלתי אישור על ההנחה הזאת כאשר הדלת נפתחה שוב כעבור כמה דקות, וראש עם שיער מזעזע הגיח מהדלת.

"מרגישה בודדה?"

עשיתי את זה. בפעם הראשונה נתתי למישהו לעלות לעליית הגג שלי. לא היה שום מקום אחר בו יכולנו לדבר מבלי שישמעו אותנו.

"את ראית?" היה הדבר הראשון שאליוט אמר שם.

"ראיתי מה?" עיוותתי את פיני. "אתה אידיוט אתה יודע את זה?" (אולי נשבעתי, אבל בכל זאת.. זה היה ברגע משבר.) "אתה נישקת אותי, ואז פשוט.. נטשת. ניצלת אותי."

"אני מבטיח שאספר הכל.. רק.." אליוט בלע רוק והגיש לי מעטפה פתוחה שעליה היה משורבט שמי. 

"מצאתי את זה בחדר שלי, מתחת למזרן. אני מצטערת שקראתי אותו, אבל הייתי חייב.." לא ידעתי מה להגיד. אז לא אמרתי כלום. פתחתי את המעטפה והוצאתי את המכתב, שהיה עשוי מארבעה דפים. התחלתי לקרוא במהירות.

אמה,

אני אוהב אותך. אוהב אותך כל כך. לא אמרתי לך את זה מעולם, נכון? אף פעם לא אמרתי לך את זה בקול. אני רוצה שתדעי את זה לפני שתקראי את המכתב הזה, ואם תקראי אותו, זה אומר שאני כבר לא שם.

תדעי שלא עזבתי אותך מרצוני. ממש לא. אני כותב את המכתב הזה כשאני עוד פה, ואת יושבת בחדר שלך, ישנה כמו מלאכית קטנה ושלווה, בזמן שאני כותב במהירות. אני יודע שאני אעזוב, לא ברור לי מאיזו סיבה, אבל אני בטוח שאני אעזוב בקרוב.

אם ג'ק לא סיפר לך, אני והוא תכננו לברוח. אני מניח שאת יודעת, אבל אם לא, תדעי שזה לא בגללך, ולא ברחנו רק בגלל שלא רציתי לעזוב אותך במקום הזה. 

לפני שנתיים בערך (בעצם, ככל הנראה אולי תמצאי את המכתב הזה בעוד המון זמן, או שבכלל לא אצא מפה. אז בכל מקרה, לפני די הרבה זמן..) אני הלכתי במסדרון בלילה, מאוחר, כשאף אחד לא שמע. הייתה לי תקופה של נדודי שינה, ולמרות כל האזהרות והאיומים על כך שאסור לצאת מהחדר בלילה אני יצאתי, וראיתי שכוננית הספרים זזה ומאחוריה עמדה דלת. בחיים לא ראיתי את הדלת הזאת. לא יכולתי לפתוח אותה כי לא הייתה ידית, לכן חיפשתי מפתח. בהתחלה חיפשתי אותו בתוך הכוננית אבל אז הבנתי שמישהו בטוח שהיה מוצא אותו שם, לכן חיפשתי יותר קרוב לדלת (הרי אני הייתי מחביא מפתח סודי קרוב לדלת הסודית). תאמיני או לא, מצאתי אותו. זה היה מפתח חלוד שהיה דבוק לצד האחורי של הכוננית, הצד הצמוד לקיר.

לילה לאחר מכן אני נכנסתי לחדר. אמה.. את עלולה להזדעזע מזה, אבל היו שם ארגזים מלאים.. אני אפילו לא יודע אם כדאי לעלות את זה על כתב. הארגזים האלה היו מלאים בחלקים. חלקי גוף שונים, ודם. דם בכל מקום! זה הכה בי. את זוכרת את וולטר? הבחור ששנאתי כי הוא אהב להתמרח עליך, ואחר כך אומץ? זה ככל הנראה היה הוא. הם הרעילו אותו ורצחו אותו. אלהים יודע מה הם עושים עם האיברים, אבל אני אומר לך.. זה רע.

אמה, את היחידה שאהבתי כל החיים שלי. וככל הנראה היחידה שאוהב, כי אם את קוראת את זה, אני כבר לא בין החיים.

אני מניח שכבר קיבלת את המפתח אם את קוראת את זה, ואני מקווה שהאמנת לסיפור שלי עד שגילית את האמת. אני מצטער שלא סיפרתי לך את כל האמת, כי הייתי בטוח שרוזלי או קים כבר חושדות בי, וכנראה שכן. 

אני מקווה שהמוות הזה לא היה נורא כל כך בשבילי. אני מקווה שהייתי ממש מסטול מהתרופות ולא הרגשתי את הכאב, ואני מקווה שאת אולי מצאת מישהו אחר, למרות שזה כואב. אני לא רוצה שתישארי בעבר, אלא תיישירי מבט אל העתיד הורוד שמחכה לך. את תברחי. את וג'ק, אל תערבו את האחרים כדי שלא יפגעו. תזמינו עזרה ותערבו את כל מי שאתם יכולים. אני מבטיח לך שהעולם שם בחוץ לא כזה נוראי כמו שסיפרו לנו, ואני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר כל עוד לא תתני להם להזריק לך את החומרים האלה. אל תאמיני לשום מילה שיוצאת מהפה המחורבן של רוזלי וקים, והכי חשוב- אל תתני לאף אחד לקרוא את המכתב הזה. אסור שהאחרים ידעו ויתחילו להתנהג מוזר או להכנס לפאניקה, כי אז הן יגלו ויהרגו את כולכן כמו שהן הרגו אותי. הלוואי ויכולתי לברוח איתך ועם ג'ק מבלי לסכן את שניכם, הלוואי ויכולנו להרוג בעצמנו את שתי המכשפות האלה.. (וגם את מיז סנטר-כפול שבטח משתפת איתן פעולה).

הלוואי ויכולתי לחבק אותך עכשיו. הלוואי ויכולתי להגיד לך שהכל יהיה בסדר ובאמת להתכוון לזה.

תשמרי על עצמך, יפה שלי.

אוהב אותך תמיד, גם מלמעלה.

פיטר.

הרמתי את מבטי אל אליוט שהביט בי בעיניים שניצנצו באור הירח. 

"לדעת שהוא מת זה יותר גרוע מלדעת שהוא פשוט עזב." אמרתי אחרי שתיקה ארוכה. הנרתי את ידי על הלחי שלי וחשתי כמה היא לחה. לא שמתי לב שהתחלתי לבכות.

"לפחות הוא לא צריך לסבול." אליוט השיב.

"הוא סבל במות שלו. הם פירקו אותו לחתיכות." יללתי.

"את הבנת מה הוא אמר? הוא אמר שתברחי. שתעזבי את המקום בקרוב."

"מה איתך?"

אליוט שתק.

"ואם הוא מגזים? ואם הוא סתם אמר את זה מרוב פחד ממה שהוא ראה?" מלמלתי לעצמי.

אליוט נאנח, ואז שוב הזדקף. "אנחנו נצטרך מחשב. בעזרת מחשב נוכל להוכיח שהמקום הזה הוא לא מה שכולם חושבים שהוא."

"המחשב היחידי בכל הבית הוא אצל מיז קים. אם אנחנו צריכים לחפש משהו בשביל הלימודים אנחנו פשוט מבקשים ממנה." לחשתי.

"בסדר. אז נצטרך להכנס לחדר שלה."

"מתי?"

"עכשיו אמה יקירתי. הלילה עוד צעיר."

ולאלה שלא היה להם ברור כלום, עכשיו הבינו?

אוהבת תמיד,