"היא אמרה עלייך שאת כלבה. אבל אל תגידי לה שאמרתי לך"
"בת זונה! ואני לא אגיד לה...."

ככה זה כל יום נורמאלי ב"חבורה" שלנו.

נמאסו עלי כבר כל הריבים המטופשים האלה!

זה מתחלק אצלינו ככה-

ליטל היא זאת שתמציא את כל הקרים ולא תפסיק לקלל.

שלי היא גם שקרנית טובה וגם מאוד אוהבת שישרתו אותה.

מריה היא זאת שמשרתת את שלי והולכת אחריה כמו כלבלב לכל מקום ששלי הולכת עליו.

אנסטסיה היא החמודה כי היא לא בכיתה שלנו אז היא לא באמת נמצאת ברוב המקרים.

ואני. אני זאת אני. אני יוצאת התמימה ומטומטמת שסובלת את כל זה. הילדה שכולם רצים עליה ומספרים לה כמה שהאחרות זונות וכלבות ואם אני לא אסכים אז גם אני כמוהן, אבל אם אני מסכימה זאת אומרת שלא הגנתי עליהן.

אני מרגישה כמו במבוך, כשאני פונה אין לי מושג לאן אני הולכת. זאת יכולה להיות הדרך הנכונה או הדרך הנוראית. ימין או שמאל, לאן לפנות?