By An Angel's Charms

אנון: והנה הסתיימה לה עוד שנת לימודים. מי היה מאמין שכבר עברו אחת עשרה שנים במערכת החינוך? 

בכל מקרה, אני שמחה שנגמר. אני שואפת לסיים את הסיפור הזה עד סוף החופש הגדול. בהצלחה לי!

אז הינה עולה פרק חדש, שלישי במספר, ממנו הדברים מתחילים רק להסתבך...

מקווה שתיהנו מהפרק :)

פרק שלישי - 

הימים הבאים עברו במתיחות נוראית. מאריה היתה מרירה ולא נעימה יותר מתמיד, אדריאן נעדר הרבה מהבית. כנראה הוא רצה להימנע כמה שיותר מהאישה המרירה הזו. לונה הבליעה חיוך כשחשבה על זה. היא ידעה שהוריה הם עדיין זוג מאוהב, אך לכל אחד מהם היו את החסרונות שלו, כמו מאריה ומצבי הרוח שלה. הם בכל זאת אהבו זה את זה מאוד. הם אמנם לא נהגו להציג את זאת בפומבי, אך לונה הצליחה להבין את זה מהמבטים שהם החליפו ביניהם כל הזמן. אך צופה מהצד היה יכול להיות בטוח שבימים האלו הם עומדים להתגרש. בזמן שאדריאן כן שהה בבית, מאריה, שהייתה פקעת עצבים, לא הפסיקה לריב איתו ועם לונה. פעם אחת, באחת המריבות שלהם, היא צעקה על לונה משהו כמו "זה בגללך! הכל בגללך! זו אשמתך שדמיאן נעלם! את משפיעה עליו לרעה עם כל הבעיות שאת עושה!", ואדריאן נחלץ לעזרת לונה ומשיב אש על ההאשמות המופרכות לגמרי שהיא הטילה על לונה, ולונה הייתה המומה לגמרי. זה מה שהיא חושבת? שזו אשמתי שדמיאן נעדר? חשבה לונה בכעס, טוב!

יתר על כך שלונה סירבה לדבר עם אמה לאחר שהאשימה אותה בהיעלמות של דמיאן אפילו לאחר שמאריה התנצלה, ההתנהגות של קים החלה להיות מוזרה יותר ויותר; היא החלה להזכיר ללונה את התנהגותו של דמיאן – היא נהייתה שקטה מאוד, מסוגרת בתוך עצמה, ופשוט לא הסכימה לדבר עם אף אחד, אפילו לא לונה. היא נראתה גם מאוד נסערת מבחינה נפשית והרבתה לכתוב ולשרבט במחברת. לונה שאלה אותה למה והיא ענתה שהיא עדיין מנסה לפענח את הנבואה, אבל לונה חשדה שזה מעבר לזה. משהו אחר, הרבה יותר גדול מזה... והיא שנאה את זה. אי הידיעה תסכלה אותה. היא התגעגעה לחברה הכי טובה שלה.

ויום אחד, בלי שום התראה מוקדמת, היא נעדרה מבית הספר. בתחילה לונה חשבה שזה שום דבר, אך ככל שהימים חלפו כך החליפה את המחשבה הזו המציאות הקשה, כאשר ראתה בפעם הראשונה שתי כרזות תלויות על עמוד תאורה. האחת הייתה מוכרת לה, מודעת ההיעלמות של דמיאן, והשנייה הייתה חדשה. היא נשאה את תמונתה של קים המחוייכת, ומעל התמונה מילה אחת שדקרה את ליבה כמו סכין. 'נעדרת'.

"לא..." מלמלה לונה. גוש החל לחנוק את גרונה. גל של כעס גאה בה – ככה היא מחליטה להיעלם לי פתאום?! עוזבת אותי בכל הטירוף הזה? קים, אני נשבעת לך, אם אי פעם תחליטי להימצא, אני נשבעת לך שאני הולכת לחנוק אותך, היא חשבה. היא תלשה בכוח את הכרזה וקימטה אותה, ואז יישרה אותה שוב. דמעה אחת החלה לנזול ואחריה עוד אחת, מרטיבות את המודעה המקומטת.

הימים האלו היו בודדים עבורה. היא הלכה לבדה לבית הספר, ואפילו שסאם מידי פעם הצטרף אליה בדרך לבית הספר, והשתדל לפתוח בשיחה זורמת, לונה לא השתתפה ונשארה שקועה במחשבות לאורך כל היום. יום אחד היא פשוט לא יכלה לסבול את המצב הזה יותר ונשברה. זה קרה אחרי שיעור התעמלות אחד. היא ביקשה מהמורה להתעמלות, שהייתה גם המאמנת של קבוצת המעודדות, להשתחרר בטענה שלא הרגישה טוב, והיא נענתה בחיוב. היא החלה ללכת לכיוון המלתחות. כאשר הגיע לשם, היא התקלחה בזריזות והחלה להתלבש. כל העת היא חשבה על דמיאן שנעלם כאילו התפוגג מהאוויר, הוריה שרבים איתה בלי הפסקה, על קים שעזבה אותה. שסיימה, היא פשוט התמוטטה על הרצפה והחלה לבכות, לצרוח, ושוב לבכות. הדמעות שלה זלגו ללא מעצור.

למה? למה זה קורה רק לי? למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? המצב הזה לא יכול להיות יותר גרוע! המחשבות המגעילות שהצברו בה הציפו את ראשה. הלוואי אני אעלם גם כן איכשהו! הלוואי שתבלע אותי האדמה, או שמישהו יחטוף אותי, לא משנה, העיקר להיעלם איכשהו אני לא רוצה להישאר פה! לא רוצה! לא רוצה!!! מישהו צריך לתת לי סיבה טובה מאוד להישאר כאן...

"מי שם?" המחשבות שלה נקטעו על ידי קול. לונה טמנה את ראשה בין ברכיה, מנסה להחניק את קול הבכי ולהישאר מכווצת בתוך עצמה כמה שרק יכלה.

"לונה? זאת את?" לונה לא הייתה צריכה להרים את ראשה כדי להראות שזה היה סאם. היא הרימה את ראשה במעט והחזירה אותו כמעט מיד.

"תפסיקי עם זה, לונה. תפסיקי לבכות." סאם אמר בתקיפות.

"תעזוב אותי, סאם." לונה המהמה מבעד למחסום הרגליים שלה.

"הרימי את הראש." הוא אמר. היא הרימה בזהירות את ראשה והביטה בו. עיניה היו אדומות מהבכי ופניה רטובות מהדמעות. הן עדיין המשיכו לזלוג על פניה ללא מעצור. סאם נעץ את מבטו בפניה ומבטו התרכך פתאום. "זה בגלל קים, נכון?"

לונה הנהנה באיטיות והוסיפה בקול חנוק, "לא רק היא."

"מי עוד?"

"דמיאן. ההורים שלי. אני כבר לא יכולה ככה." היא בכתה.

"מספיק לבכות, לונה. קומי על הרגליים." הוא פקד. לונה צייתה. היא התרוממה באיטיות ונעמדה על רגליה. סאם התקרב אליה וכרך את זרועותיו סביבה לחיבוק. היא הסמיקה. "יהיה בסדר, לונה, תסמכי עליי. מה שתרצי, אני כאן בשבילך." הוא אמר. המילים האלה החדירו בה תקווה. האם סאם הוא באמת הסיבה שלי להשאר פה?

"זה כבר לא סתם 'רגשות', כמו שאת קוראת לזה, את מאוהבת בו," היא נזכרה במה שקים אמרה לה לפני שנעלמה. האמנם? אני באמת מאוהבת בו? היא היישירה מבט לעיניו של סאם. העיניים הירוקות המהפנטות שלו נעצו בה מבט, מבט שהיא לא יכלה לעמוד בפניו. קים צודקת, אני מאוהבת בו. זה נכון. אני אוהבת אותו. אני לא יכולה לעזוב אותו. אני צריכה אותו. הוא הסיבה שלי להישאר.

"אתם צריכים להיות ביחד." זו ההזדמנות הגדולה שלה. היא לא יכולה לדחות את זה יותר. היא חייבת להגיד את מה שיש על ליבה, היא החזיקה את זה יותר מידי זמן בבטן. היא ניסתה במשך דקה ארוכה למצוא מילים להגיד את אשר על ליבה, ומאחר שלא הצליחה, היא החליטה לעשות מעשה. לונה התקרבה לפניו של סאם והצמידה את שפתיה לשלו. כמה זמן היא השתוקקה למגע השפתיים האלו! כמה זמן השתוקקה פשוט להגיד לו את מה שהרגישה! היא סוף סוף הרגישה הקלה עצומה – היא עשתה את שלה.

הנשיקה שלהם נגמרה יותר מידי מהר. סאם נראה מופתע לחלוטין. יותר מידי מופתע, יש לציין. הוא היה בשוק. "לונה, אני..." הוא גמגם.

"מה?"

"אני-אני מצטער..."

"מ-מה?"

"...אם הבנת אותי לא נכון... א-אני... לא מ-מרגיש ככה כל-כלפייך..." הוא מלמל.

המילים האלו הכו בה. הדמעות שהתייבשו בינתיים החלו לזלוג שוב. הוא... הוא לא אוהב אותי... הוא לא רוצה אותי...

"מה?   אני לא מספיק טובה בשבילך?!" לונה קראה. הכעס החל לגאות בה.

"אני... מאוהב במישהי אחרת... אני מצטער, לונה."

נמאס לי. הינה סיבה מספיק טובה בשביל להיעלם מפה. "זה היה תלוי בך, סאם. הודות לך, אני החלטתי את ההחלטה שלי." לונה אמרה, קולה אדיש כביכול, אך הדמעות לא עצרו מלזרום.

"מה?" סאם נראה מבוהל, "איזו החלטה?"

"זאת הפעם האחרונה שאתה תראה אותי, סאם. להתראות. שיהיה לך המשך חיים מצויינים." לונה זרקה, לקחה את התיק שלה ורצה החוצה מהמלתחה בכל המהירות.

"לונה! חכי!" סאם החל לרוץ אחריה גם כן. היא הייתה מהירה ממנו, והספיקה לחמוק ממנו ויצאה בריצה דרך שער בית הספר.

אוקיי לונה. את סיימת את כל המשימות שלך. עכשיו יש לך משימה חדשה: להיעלם מפה. היא חשבה. 

כעבור פחות זמן משחשבה היא הגיעה ל'מקום הרגיל', היא פתחה את הדלת ונעלה אותה אחרי שנכנסה. המקום נראה בדיוק אותו דבר – הכל היה במקומו, אך נוכחותה של קים חסרה לה מאוד. היא אף פעם לא הייתה לבד במקום הרגיל. היא נשכבה על אחת הספות וניסתה להרגיע את עצמה. פתאום, משהו תפס את עיניה. הספר של קים, 'סיאנס וריטואלים –מהדורה מוגבלת!', היה מונח על שולחן הקפה, פתוח. הוא לא היה פתוח בפרק הסיאנס, אלא בפרק אחר. לונה התרוממה ממשכבה, וניגשה אל הספר. שם הפרק היה 'זימון שד'. היא החלה לקרוא בעיון את הכתוב וזויות פיה התעקמו בחיוך.

זה הדבר הכי מטומטם שקראתי בחיים שלי.