פרק רביעי - החלום והצל.
זה כל כל מטופש. מי שכתב את זה היה שתוי, אני מתערבת. לונה החלה לגחך. היא
החלה לדפדף במהירות תוך כדי שהיא קוראת ברפרוף את הכתוב. בכל עמוד שקראה היא
נתמלאה כעס גדול וסגרה את הספר בחבטה. מה זה השטויות האלה? זה גיבוב של אמונות
תפלות! אני בכלל לא מאמינה בזה! איך חשבתי לחפש פה תשובות!? זה כזה מטומטם! אני
כזו מטומטמת! היא חשבה בכעס.
היא קמה ממקומה וחזרה לשכב על הספה, מכווצת במקומה. היא שכבה שם לא מעט זמן
ובסופו של דבר נרדמה.
בחלומה היה עשן. עשן אדום, סגול, שחור. והיה חם. העשן התפזר לאיטו, ונתגלה
בפניה חדר שחור גדול ובו הופיעה מראה. לונה חשה עצמה מתקדמת לכיוון המראה. היא
הביטה ממושכות אל תוך המראה אבל במקום ההשתקפות שלה שהייתה רגילה לראות לא היה שום
דבר.
"שלום? יש פה מישהו?" קראה לונה. ידה נגעה על פני המראה. פתאום
הופיעה מולה דמות. זאת לא בבואתה. לדמות היה שיער שחור ארוך וחלק שעבר את קרסוליה,
פוני שכיסה את עיניה לחלוטין והיה הייתה לבושה בגלימה ארוכה שעטפה את כל גופה.
"מי-מי את?" שאלה לונה בחשש. הדמות לא ענתה. לונה הסיקה שהדמות
לא יכולה לדבר. היא שלחה את ידה קדימה, שיצאה מהמראה, ומידה הופיע כדור אור שחור,
שכוון אל פניה של לונה. הכדור החל לשאוב אותה לתוכו. לונה הרגישה שהיא נגררת בכוח
אל תוך המראה. היא ניסתה להיאבק בכוח, אך ככל שניסתה כוחה אזל מהר יותר. גופה החל
להכנס בהדרגתיות לתוך המראה – ידיה ורגליה ולבסוף ראשה. לאחר שגופה של לונה עבר
בשלמותו דרך המראה, היא פקחה את עיניה בהדרגתיות והסתכלה סביב. היא הופתעה לגלות
שהיא נמצאת במקום מוכר – היא היתה בכניסה של 'המקום הרגיל'. בעוד היא תוהה אם היא
התעוררה, היא ראתה דמות נוספת, אישה.
לאישה היה שיער חום מתולתל בעל קצוות ורודים, עיניים חומות ומלוכסנות מעט
ששיוו לה מראה אסיאתי, עור שזוף, וכן מבנה גוף גבוה ורזה. היא הייתה מוכרת ללונה,
ואפילו ממרחק רב לונה יכלה להגיד מי זו הייתה. זו הייתה קים. זה לא הגיוני שקים
תהיה פה. קים נעדרת, לונה חשבה בזמן שראתה את קים מתקדמת לעברה, אני בטח
עדיין חולמת.
"קים?" לונה קראה.
"אין זמן, לונה, את חייבת לבוא איתי." קים אמרה בחוסר סבלנות.
היא אחזה בידה של לונה והחלה לגרור אותה לכיוון ההפוך מאיפה שהיה 'המקום הרגיל'.
"קים, לאן את לוקחת אותי?" שאלה לונה בחשדנות.
"לא יכולה להסביר לך עכשיו. אסביר לך אחר כך. כרגע, אני פשוט צריכה
שתעשי מה שאני אומרת." קים אמרה.
הן הלכו כך במשך כמה זמן עד שהגיעו ליער. לונה לא הכירה את היער הזה – היא
מעולם לא הייתה שם לפני כן. היא צעדה מאחורי קים בסבלנות. קים תוך כדי הליכה קראה
בספרה 'סיאנס וריטואלים – מהדורה מוגבלת!' בפרק 'זימון שד'.
"קים, מה לעזאזל אנחנו הולכות לעשות? עוד אחד מהפולחנים שלך?"
לונה שאלה ברוגז.
"תשתקי, לונה. הטקס הזה הוא מאוד חשוב, הוא יקבע את הגורל של העתיד
שלך."
"אל תגידי לי שאת אוכלת את השטויות שהספר הזה מכיל."
"זה לא שטויות. זה אמיתי."
"ברור! איך לא חשבתי? קים, אני סובלת את התיאוריות שלך מגיל שש! ברור
שאת חושבת שהכל אמיתי! אבל את שקועה בפנטזיות, קים, בעולם האמיתי אין דבר כזה כמו
קסמים, או פיות או אלפים או רוחות רפאים או שדים! כל זה בולשיט אחד גדול!"
כעסה לונה, "ובכלל, את לא אמורה להיות פה! את אמורה להיות נעדרת, ראיתי שלטי
'נעדרת' שלך! ואיך זה אמיתי? כל זה חלום אחד גדול ומציאותי להחריד!"
קים לא ענתה. המילים הכעוסות של לונה אכן הרגיזו אותה אבל היא השתדלה
להתעלם מהן.
"תחזיקי את השק הזה." קים דחפה לידיה של לונה שק גדול והחלה
להכניס אליו דברים שונים ומשונים שלונה לא טרחה לשים לב אליהן. תוך כמה דקות תוכן
השק החל להסריח, ולונה עקמה את אפה בגועל. קים סיימה לאסוף את כל הדברים כעבור
שעה, והן חזרו אל 'המקום הרגיל'. הן לא נכנסו פנימה, אלא עמדו בצומת הדרכים ממול
הבקתה. זו היתה דרך אש לא סלולה ולכן היא הייתה חולית. קים צוותה על לונה להתחיל
לחפור בור, ולמרות התנגדותה היא בסוף עשתה את זה. הבור היה פעור בעומק של מטר
וחצי, וקים שפכה בתוכו את תוכן השק. זה היה דוחה וזה הסריח, ולונה כיסתה את הבור
בשיא המהירות. קים החלה למלמל כמה לחשים ולונה לא הבינה למה הם משמשים ומה
משמעותם, אך החליטה לא לשאול את קים מהם.
"תקשיבי לי טוב לונה, אני הולכת להגיד את את זה רק פעם אחת בלבד כי
אני מוגבלת בזמן. מוכנה?"
לונה הנהנה במהירות.
"אני לא קים האמיתית. אני רק צל שלה. קים נמצאת עכשיו במקום אחר
והמטרה שלך היא להצטרף אליה. את תבצעי את הטקס הזה ויזומן שד. את תבקשי ממנו
להצטרף לקים ולאחיך. את מבינה עד פה?"
היא הנהנה. "אבל מה אם הטקס לא יעבוד?" היא שאלה.
"אין לך מה לדאוג. כבר דאגתי לזה והטקס יצליח כמתוכנן." קים אמרה
בביטחון, "עכשיו תקשיבי. כדי להתחיל בטקס, עלייך לומר את שמך המלא ולתרום
מדמך כך שיטפטף על הקבר. הקבר מכושף כך שהזימון יתבצע כמעט מידית. את שאר הפרטים
אני לא יכולה לנבא, אבל כל עסקה שהשד יציע לך, תסכימי לה. הבנת?"
"הבנתי." לונה אישרה.
"ועוד משהו נוסף." קים חיטטה בכיסה והוציאה משם חרב קטנה.
"את תצטרכי את זה. גם בהמשך. תשמרי אותה."
לונה הנהנה. "תודה."
"בהצלחה." היא אמרה ואז נעלמה.
טוב, הגיע הזמן להתחיל בטקס.
"אנוכי, לוּנָה וִיקְטוֹרִיה אֶלוֶון-סְטוֹן, מזמנת אותך, שֵׁד."
לונה אמרה בקול רועד, תוך כדי שהיא דוקרת את ידה השמאלית בכוח באמצעות החרב. בעורה
נוצר חתך עמוק שממנו החל לנטוף דם אדום וכהה על הקבר שיצרה. רגליה שיקשקו מפחד,
והיא רצתה בכל ליבה לשאת את רגליה ולברוח. היא ריסנה את עצמה לבסוף – היא שכנעה את
עצמה שאם תעזוב עכשיו, כל מה שעשתה יהיה לשווא.
פתאום, נשמע רעם והחל לרדת גשם חזק. לונה נרטבה עד שד עצמותיה, וזרזיפי
הגשם החזקים דקרו את ידה המדממת. זה שרף – זה גרם לה לחשוב שישנה אפשרות והגשם
חומצי, אך אז הניחה שזה בגלל הפצע הפתוח. הדם נשטף מידה כמעט מיד ושוב ידה התמלאה
בדם חדש שזרם ללא מעצורים. היא ראתה ברק באופק, וכמעט מיד לאחר מכן שמעה רעם. טוב,
שום סימן של שד לא נראה באופק. הטקס לא עובד? לונה שאלה את עצמה, אבל
קים הבטיחה לי! היא תכננה ללכת, אך בדיוק שפנתה היא ראתה הבזק ברק שפגע מטרים
ספורים לפני הקבר. לונה צרחה בבהלה.
מתוך המקום שבו פגע הברק הופיעה דמות מכונפת שהחלה לצעוד לעברה. היא גילתה
שזהו גבר. הגבר היה בעל שיער בגון אדום שנתנן תחושה כאילו הוא עולה בלהבות. הוא
היה גבוה ובעל מבנה גוף מוצק, וכנפיו דמו לכנפי עטלף ענקיות. עיניו היו אדומות כמו
דם ועורו היה בגון לבן חולני, והוא חייך חיוך רחב ומגעיל. בידו הוא החזיק מטה
שבקצהו היה מעין כדור בדולח סגול-כהה. הליכתו המתנדנדת העידה על כך שהוא שיכור.
לונה חשבה שהוא דוחה לחלוטין. ומפחיד. טוב, היא לא ציפתה אחרת משד.
"הממ... את מי אני רואה פה... ילדה קטנה ומתוקה. שכנראה התעסקה עם
דברים שקצת גדולים עליה." השד סקר את גופה של לונה ואת הקבר שיצרה. הוא תפס
בפניה הוא בחן אותם. לונה עוותה את פניה בגועל – הבל הפה שלו היה נוראי. "את
נראית לי מאוד מוכרת... אני מכיר אותך מאיפה שהוא."
"לא, אתה לא." לונה הצטמררה.
השד כיווץ את גבותיו ונראה כמהרהר. "ושמך?" שאל לבסוף בבוטות.
"לונה אלוון-סטון."
"איזה שם מקסים יש לך. מתאים בדיוק לילדונת מקסימה כמוך." הוא
חייך חיוך דוחה ולונה עיוותה את פניה. "תני לי לנחש... אלוון-סטון... את הבת
של אליזבת' או של מאריה. נכון?"
לונה הנהנה בפחד הולך וגובר.
"של מי מהן?"
"של מאריה." לונה הייתה המומה. השד המזוויע הזה מכיר את אימא
שלי? או את דודה ליז?
"איך לא שמתי לב מקודם! אתן כל כך דומות... הוי מאריה היפה... הנשמה
שלה היא תוספת חיונית למאגר שלי... כבר אין לי הרבה כמו שלה, לצערי..." הוא
מהמהם במהירות.
"מה?" עיניה של לונה הצטמצמו באי הבנה.
"אחר כך אני אענה לך על כך השאלות, יקירה. לא הצגתי את עצמי, נכון?
שמי לוציפר. ואני מלך השדים – השטן." הוא אמר. עיניה של לונה התרחבו בבת אחת.
אלוהים אדירים. "אז למה זימנת אותי לכאן?" הוא שאל.
"א-אני... רוצה למצוא את אחי הגדול והחברה הכי טובה שלי. אני רוצה
להצטרף אליהם."
"ואם הם מתים?"
"אז אני רוצה למות. אבל הבעיה היא שאני לא יודעת אם הם באמת
מתים."
"שמות, בבקשה."
"קים מריאן ארידה. ודמיאן אלוון-סטון." אמרה לונה.
"אוה... הם... אוקיי. אני יכול להבטיח לך שהם לא מתים." אמר
לוציפר וחייך. החיוך על פניו נראה מאולץ ומזויף.
לונה שמה לב להבעת פניו המוזרה. "אתה משקר."
"אני לא משקר. ואם תעשי איתי את העסקה, את תראי שאני צודק."
"איזו עסקה? על מה אתה מדבר?" לונה לא הבינה.
"אני יכול לצרף אותך אל החברים שלך, אבל התהליך הזה הוא ארוך ומייגע,
וכמובן, אני צריך משהו בתמורה." הוא הסביר.
"תגיד לי את המחיר שלך. לא משנה מהו, אני אשלם אותו."
"גם אם זה הנשמה שלך?" לוציפר חייך בערמומיות.
"כן! רגע... מ-מה?!" לונה אמרה במהירות, מבולבלת.
"תראי, במקרה שלך את תצטרכי כוח. הם הגיעו למקום אחר, שאנשים בעלי
נשמה לא יכולים להגיע לשם. הנשמה האנושית לא שורדת שם. לשם כך, מי שרוצה להגיע
לשם, צריך למכור לי את הנשמה שלו." הוא אמר וחייך חיוך דוחה. מבטו היה רודף
בצע.
"ולמה שאני אאמין לך?" היא אמרה, על אף שטיעונו נשמע די משכנע,
"אתה הרי השטן, אחרי הכל..."
"אוהו... את בחורה די חשדנית. במקרה הזה את תאלצי פשוט לסמוך
עליי." לוציפר אמר בחלקלקות. לונה עיוותה את פניה אך הינהנה באיטיות.
"אז את מסכימה? כוח בתמורה לנשמה שלך?"
"אני מסכימה. זה דיל." לונה אמרה בביטחון.
"בסדר גמור. הבה נתחיל." לוציפר אמר. הוא העמיד את מטהו על הרצפה
ומלמל לחש כלשהו. לונה שמה לב שהגשם נפסק. כדור הבדולח הסגול החל לזהור בהילה
שחורה. לאחר כמה שניות עננה שחורה החלה לצאת מהכדור – העננה הלכה והצטברה על האדמה
לגובה, ואז התפזרה. במקום העננה הופיעה אישה. היא ריחפה באוויר מספר סנטימטרים מעל
האדמה. השיער שלה היה שחור, חלק וארוך מאוד, הוא עבר את קרסולייה וקצוותיו כבר
נגעו באדמה. עורה היה לבן כמו של לוציפר והיה לה פוני ארוך שכיסה את עיניה. היא
היתה לבושה בגלימה שחורה.
זו היא מהחלום! זו האישה מהחלום! או שאני עדיין חולמת? לא, זה מוחשי מדי,
זה אמיתי מידי, אין מצב שאני חולמת... לונה חשבה.
"לונה, הכירי את חיית המחמד שלי, אֶמָה."
לונה הרימה גבה. "אמה? מי קורא לחיית מחמד אמה?" היא גיחכה גיחוך
קצר ומתוח.
"מה רע באמה?" לוציפר הוסיף לקולו טון נעלב אך פני נעצו מבט קוטל
בלונה.
"שום דבר?" לונה צייצה.
"יופי, מתוקה. אמה, עשי מה שאת צריכה." לוציפר חייך חיוך מרושע.
אימאלה. אימאלה. אימאלה. זה בטוח לא יכול להיות טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנון שכותבת סיפורים בהמשכים