ביום שישי חזרתי ממחנה של בית הספר, אבל עצם השימוש במונח "מחנה" מעניק תחושה של תנאי שטח וקושי, בעוד שלא ניתן לתאר את ה"מחנה" הזה באף מילה שמתקשרת למונחים האלה.

החופשה הזאת הייתה הדבר האחרון שרציתי-המורים ניבאו מזג אוויר גשום וסגרירי, לא ידידותי לבעלי גבסים למיניהם (אגב, עוד 8 ימים!), והיות ומחנה של בית ספר ידוע כרעוע ומצויד במיטב תת-התנאים שיש לעולם המערבי להציע, ההתרגשות הייתה ברצפה.

שוב לארוז, מיליוני זוגות גרביים, גופיות חמות וקפוצ'ונים כמו גם חולצות קצרות, כי באותה נשימה שהזכירו את מזג האוויר ציינו שאין לדעת מה יהיה בסוף, החלטיים משהו.

יום שני בבוקר, כבר הייתי מוכנה להסתגרות בבקתה שלי בתואנה שזה אשמת הגבס, ויצאנו לדרך.

*כן אנשים, יש מחנות שיש בהם בקתות.

אני חושבת שהחל לרדת גשם בדרכנו למקום, פנינו היו מועדות לבלגיה, לארדנים, כך שגם ציפיתי לאיזה טיפוס הרים קטן כל בוקר.

ואז הגענו. מזג האוויר היה שמשי ויפה, שום זכר למשקעים כלשהם, כמו גם לבקתות רעועות. דמיינו משטח ענקי של דשא ועליו עשרות צימרים, פשוט ככה. את המשטח מקיף נהר שמפריד בין האיזור השטוח בו אנו שוהים לאיזור יותר הררי וכל כמה מטרים יש ספסל שצופה למים.

*אחרי כמה שבועות פה מבינים למה אין באנגלית מילה לנחל, גם עשרים נהרות בארץ לא ימלאו את הנהר הקטן שהקיף את המקום.

המחנה לא נועד רק לאושש אותנו מהboarding house אלא גם לפעילויות חברתיות והרצאות, שהועברו לנו ע"י ארגון לפיתוח מנהיגות צעירה, שאף אחד לא הצטער על סיומן ביום השלישי. אלו היו אותן סוג פעילויות שנועדו להמחיש עד כמה עלינו לשתף פעולה יחד ולא לעשות דווקא, כיף כיף כיף.

אבל היו נקודות אור באותן פעילויות-פעילויות קבוצתיות. התחלקנו לקבוצות, הייתי בקבוצה מדהימה, עם אנשים שאני מאוד מעריכה (ולמדתי להעריך עוד יותר). ברגע שהפסיקו לחפור לנו ויכלנו לשבת, לדבר ולהפתח, זה היה שווה את כל הסשן המייגע שקדם לכך.

נכנסו לבקתות, ונחשפנו לתנאים הכי טובים ששהינו בהם מאז הבית-מיטות נוחות, מטבח מאובזר, מקלחת שלא צריך לגרוף בה את המים (זה סיפור כאוב שאפרט עליו אחר כך). התמקמנו והלכנו להביא את ארוחת הערב.

הזהירו אותנו שנצטרך להכין ארוחת ערב בעצמנו, והנימה בה יידעו אותנו עוררה לא מעט חששות. כבר תיארתי לעצמי את העשן השחור שייתמר מעל הבקתה שלנו, ושוב הופתעתי-אני חושבת שבמהלך המחנה אנשים השלימו את כל החסכים של האוכל במעונות עד לחופשת החורף.

חידה-למה צריך להמחיש עוד יותר ששיטת הקונצנזוס לא עובדת ע"י צפייה בדיון?

והתשובה היא כמובן-כדי לשרוף עוד שעתיים וקצת.

סיימנו את כל הפעילויות לאותו ערב וחזרנו לבקתה לישון, בידיעה שמחר הפעילות הראשונה היא רק ב9 (!!!) בבוקר. זה לא הפריע לאחת השותפות שלי לבקתה להעיר אותי כבר ב7, פעמיים.

*היות ועבר כבר שבוע מאז המחנה והזכרונות די מתערפלים לי אני רק אגיד (אכתוב) שכל אחד צריך איזה שבוע במחנה שכזה.

מרוצים (עייפים לא מתאים פה, ישנו כל לילה 8 שעות לפחות) חזרנו למאסטריכט כדי להתחיל את אחד החלקים הכי משמעותיים של הנסיעה-הלימודים.

קיבלתי מערכת, מלאת שעות חופשיות, שונה מכל דבר שהכרתי עד כה.

ניתן להכריז על השבוע שעבר כשבוע הראשון שלי בבית הספר, לאט לאט מכירים את כל המורים ואת המקצועות, רוב ההיסוסים שהופיעו נעלמו כלא היו.

היום הייתה לנו מעין הסתובבות חופשית בין סקנדיירז כדי שיספרו לנו על הCAS שלהם ולמה כדאי לנו להצטרף, יש כבר כמה דברים שדי מעניינים אותי אבל יש לי עוד כמה שבועות כדי להחליט.

סופ"ש נעים לכולם,

נועה

(בסימן יותר מידי שעות חופשיות במערכת)

במהלך השבוע האחרון רשמתי כמה וכמה טיוטות, אבל אני יודעת שאף אחת מהן לא משקפת את המצב שלי באופן אובייקטיבי, מה שדי עושה הגיון.

בכל זאת, אני אנסה לסכם את כל מה שעבר עליי עד עכשיו.

בית ספר-ביום רביעי התחלתי ללמוד, שזו מילה די גדולה יחסית למה שהיה לנו עד עכשיו. היו לי שיעורי היסטוריה, אנגלית, צרפתית ובעיקר שעות חופשיות. פתאום מתחילים להתעורר ספקות לגבי חלק מהבחירות שלי, כל כך שונות ממה שהכרתי עד עכשיו. למעשה הדבר היחיד (בינתיים) שאני שמחה שלקחתי על עצמי זה היסטוריה ברמה מוגברת.

אבל המורים נחמדים, נראה שהם מבינים את המצב אליו 50 תלמידים נכנסו ושהם ינסו לעזור.

בית הספר די יפה, הוא מחולק לשני מבנים-בית הספר היסודי והתיכון-אך שניהם צמודים זה לזה, ים של מתקני אופניים ברחבת הכניסה, שלוש קומות של חדרי כיתות שונות, ספריה שכיף להעביר בה את השעות החופשיות (שעות למידה שבינתיים אין במה למלא אותן).

תמונות יהיו ברגע שאני אקנה כרטיס זכרון חדש למצלמה, כי יש פה משהו נגד ציוד צילום של ישראלים-כנראה גנבו את המצלמה של מאיה ומישהו איבד את כרטיס הזכרון מלא התמונות של המצלמה.

היום כנראה יהיה לי מבחן במתמטיקה, בתקווה שהיד לא תהווה מכשול.

*הלך מעולה, היועצת המקסימה של בית הספר רשמה למעני, מצחיק לקשר בין מושגים במתמטיקה בשפות שונות-בחיים לא חשבתי שאני אצליח.

מנסים לעזור לי כמה שיותר בגלל המצב-הגבס שלי כבר מלא לחלוטין בחתימות שונות בשפות זרות מרחבי העולם, פותחים לי דלתות וסוחבים דברים, כבר לא מביך לבקש עזרה.

אפילו יממנו לי את הנסיעות באוטובוס לבית הספר, שאגב הן יקרות בטירוף-משהו כמו 12.5 ₪ לכיוון, זה בטח חלק ממגמה ירוקה שתכליתה היא לעשוק אנשים שלא רוכבים על אופניים. הגבס הוא כבר עור שני בשבילי, שזה טוב כי אני לא רוצה לדמיין מה מצב העור הראשון שלי, אבל לפחות נשארו לי עוד פחות משלושה שבועות איתו.

חילקו את השכבה שלי לכיתות אם. המחנכת שלי היא גב' בליין, שמההכרות הקצרצרה איתה עושה רושם של אדם טוב ולבבי, וזה חשוב לי היות והיא תלווה אותנו בשנתיים הבאות.

חדר-אני אוהבת את החדר שלי יותר ויותר. אתמול קיבלתי חבילה מהבית עם שעונים ששכחתי בבית, מגבת ענקית כמו שאני אוהבת, תמונות של המשפחה והחברות, לוח שנה עברי ודגל ישראל שלא מיועד לאצטדיונים (כמו הקודם שלי). הלוח שאך מילאתי בכל מכתבי הטיסה מהבית נראה עכשיו כל כך טוב עם התוספת של התמונות והדגל. נכון שאני לא מכירה הרבה אנשים בישראל שמקשטים את החדר בדגל ישראל ומכתבים, אבל נחמד שיש משהו גשמי וממשי שיזכיר לך את הבית (כשאתה לא שם).

וככל שעובר הזמן אני מבינה שזכיתי בשותפות מתחשבות ומקסימות, וזה לא מובן מאליו. עם חלק יש לי קשר יותר חזק ועם חלק פחות, אבל אני יודעת שבכל מצב אני יכולה לבקש או להציע עזרה.

אנשים-כמו בכל חברה, יש סוגים שונים של קשרים בין אנשים, אבל כמו בUWC, הם מתפתחים מהר מן הצפוי. אני כבר יכולה להגיד שיש פה אנשים שכיף לי לדבר איתם על אה ועל דה כמו גם על יחסי ישראל-פלסטין או על השואה. התקרית היחידה שארעה לי בנושא הזה (בפייסבוק, כחודש לפני ההגעה) וגררה עלבון מצידי לא חזרה על עצמה, זה היה מקרה יוצא דופן היות והאדם השני היה יוצא דופן בנוף האנושי פה. אבל כששיחות פה מגיעות לאותם נושאים כאובים נחמד לדעת שניתן לנהל שיחה אינטלקטואלית ואפילו מנחמת באיזשהו אופן-דיברתי עם גרמניה על השואה ועל האשמה שהיא מרגישה במפגש עם יהודיה, הסברתי לאנשים על המצב בדרום וכו'...

המון פעמים אתה נקלע לשיחה עם אדם ומגלה עליו דברים שבחיים לא היית מדמיין, וככל שזה קורה יותר במפתיע זה יותר כיף.

יהדות- החלטנו לקיים קבלת שבת בבית המגורים, היום נצא לקנות כמה דברים וככה תהיה תחושה עוד יותר ביתית. אני לא אדם דתי, אבל תמיד חגגנו חגים וקיבלנו את השבת בגלל כל מה שמסביב-המשפחה, החברים, הזהות היהודית, ונחמד לשמר את זה. אנשים יודעים די הרבה על נושאי יהדות אבל כיף להסביר על החג הזה, או על המילה הזאת והמסורת ההיא.

ישראל-לא היה אדם אחד שהתנהג אליי באופן שונה בגלל המוצא שלי. הפחד שלי מיחס שכזה התפוגג, ויש מקום לקשרים האירוניים ביותר שניתן להעלות על הדעת, ככה זה עם שותפה איראנית ושותפה גרמניה. תמיד יש לי מישהו לדבר איתו עברית, או לדבר איתו על ישראל ועל הבית.

*היום היה לי יום ממש טוב, עשיתי את קבלת השבת הראשונה שלי בבית עם עוד ישראלית, קמבודית, פקיסטנית ואיראנית. סוף סוף. 

כרגיל, נתחיל מההתחלה מן הסתם.

את הפוסט האחרון כתבתי 28 שעות לפני הטיסה. היום האחרון שלי בארץ היה די הזוי ובלתי נתפס. קמנו די מוקדם בבוקר וארזנו ביעילות מפתיעה (אבא ואמא ארזו, אני בעיקר הייתי בשוק מהטכניקה). שתי מזוודות וטרולי לעלייה למטוס היו מונחים לפנינו, 60 ק"ג סך הכל.

הסמנטיקה טיפה בעייתית, במילים "בסך הכל" בדרך כלל נאמרות כדי להקטין משהו-ולא ניתן בשום אופן להקטין 60 ק"ג.

אחר כך היינו בבית, משפחה מצומצמת ושכנים לסירוגין. טלפונים וברכות מוחלפים.

אם יש משהו טוב אחד שיצא לי מהגבס הרי שזו הזכות להיות בבית במשך כל השבועיים האחרונים שלי. כן, היו אמנם גיחות החוצה, אבל אלו היו שבועיים שלמים בבית, ופתאום אני מבינה שאין לזה תחליף ושהערך של התקופה הזאת לא יסולא בפז.

שבועיים שחשבתי שיהיו לי קשים נפשית עברו בצורה הכי נפלאה שיש. לא חשבתי על הנסיעה אלא רק על זה שאני מוקפת חברים ואהובים.

כולם בכו סביבי, ולא הבנתי למה עד לפני 5 ימים.

אריזת תיק הגב, הכנת כל המסמכים, הכל היה מוכן עד הערב.

לילה לבן שלא כלל שום דבר מיוחד-צפייה ב"חוק וסדר: מדור מיוחד" עד שהstartover זרק אותי החוצה לפני סוף הפרק, ישיבה בחדר על המחשב.

היחס שלי לחדר שלי מצחיק אותי במחשבה שנייה, אפילו לא טרחתי לסדר את המיטה, הרי כשאני אחזור אני אסדר...בעוד שלושה וחצי חודשים.

ב1:00 התחלתי להתארגן ליציאה לשדה התעופה, ב1:30 כבר יצאנו. ליטוף אחרון לכלב שלי, מבט אחרון על הבית והשער נסגר.

את חוויית השדה תעופה אני זוכרת כך-נחילי צרפתים בכל מקום, בעיות בגלל הגבס, פרידה מהמשפחה וציפייה עם מאיה לעלייה למטוס.

וכמובן, משהו חייב להשתבש. עלינו למטוס, מאיה עזרה לי עם המטען והכל והתיישבנו. וחיכינו. במשך שעתיים שלמות, המורכבות מחצי שעה של לפני הטיסה המתוכננת ועוד שעה וחצי של ישיבה במטוס ללא מיזוג אוויר שלא נע.

אני מוכרחה להודות שאני שוקלת לשלוח לותיקן דיווח על הטיסה כדי להגדיר אותה כנס ואת הטכנאי שבה לתקן את המטוס כקדוש.

למרות העייפות והשעמום לא פתחתי אף מכתב טיסה לפני שעברה לפחות רבע שעה מאז ההמראה.

קראתי את כולם בעיון, מכל אחד מהם לקחתי משהו שילווה אותי במשך התקופה הזאת, אז אני רוצה להודות לכל האנשים המדהימים שריגשו אותי כל כך.

ישנתי/אכלתי/הרהרתי לסירוגין, ואז המטוס התחיל לרדת. הכל היה שטוח, ירוק ומדהים-אני בהולנד.

נחתנו בשלום, ההורים האחראיים שלי דאגו לספר על העיכוב לאנשים שבאו לאסוף אותנו מסכיפהול, אז נגררנו להנאתינו עם המזוודות בשדה התעופה העצום הזה עד שראינו חבורת נערים שמחזיקים בשלט של UWC.

סבב שמות ראשוני, חלק נקלטים בפעם הראשונה וחלק ייקלטו רק כמה ימים לאחר מכן, פרצופים מתחברים לשמות ולהפך.

שבר בשורש כף היד התגלה כאחלה דרך לשבור את הקרח (סטגדיש)-אם אני אקבל שקל על כל פעם ששאלו איך קיבלתי את הגבס אני אוכל לממן מלגה מלאה פלוס טיסות ודמי כיס. ועם כל אחד ששאל התפתחה שיחה, עם חלק יותר ארוכה ועם חלק קצרה, אבל זה נחמד להיות עטוף בתשומת לב.

עלינו על האוטובוס, ישבתי ליד מאיה, שמעתי מוזיקה והסתכלתי על הדרך. זה לא דמה בשום צורה לכל דבר שראיתי-אתה מקבל תחושה חזקה מאוד של שייכות. איך אפשר לא להיות שייך כשהכל מסביבך כל כך ירוק או כפרי, אפילו המפעלים נראים טוב.

מחכים ומחכים ופתאום רואים יותר ויותר שלטים, שמתפקדים כמישהו שמפנה את תשומת ליבך ואומר "הגענו".

אם הירוק גרם לי להרגיש שייכות אז הבתים הצרים והגבוהים פשוט גרמו לי לחבר שיר קטן בלב, התגעגעתי.

ירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת, הלכתי עם עלי, סקנדייר אפגני מהולנד שעזר לי עם המזוודות, בדרך עוד ועוד סקנדיירז באו לקדם את פנינו.

הולכים עוד קצת ומגיעים לבניין הולנדי די מודרני, הדלת פתוחה לרווחה אבל אחר כך אני עוד אגלה שכל תלמיד מקבל מעין מפתח אלקטרוני, ושבלחיצת כפתור הדלת נפתחת לרווחה, אווירת הארי פוטר שכזאת (בערך).

נכנסים פנימה, הקומה מלאה עד אפס בתלמידים שונים, הולכים למשרד כדי להרשם ולקבל את המפתח ואת החדר שלך (מלון כבר אמרתי?).

קומה C, חדר 7. עליתי עם בבה מאוסטרליה ופומלה ממקום שאני לא זוכרת באפריקה, הייתי האחרונה להגיע לחדר.

מרסה, סקנדייר איראנית קיבלה את פניי בחיוך ויחד ירדנו למטה כדי לראות מי עוד בא.

אחרי ניסויים שונים ומשונים כגון הפעלת המעלית ועלייה במדרגות הרגילות/במדרגות החירום פגשתי את כל השותפות שלי. כאמור מרסה מאיראן ומרית מגרמניה, שתיהן סקנדיירז וסנה, פירסטייר כמוני, הולנדית מניו יורק.

רק לאחרונה הבנתי את הפוטנציאל הגלום בחדר שלי. אט אט לוח השעם שמאחורי מתמלא במכתבי טיסה ותמונות, המדף שלידי מכיל את כל מה שאני צריכה בהישג יד, הבובות שלקחתי איתי והציפה עם הברכות עם הכרית, וכבר לא כל כך אכפת לי שמרית וסנה הביאו חצי בית איתן כדי לקשט.

אבל אני חייבת לשאול, מי לעזאזל מביא שטיח ושולחן קפה לחדר? מניסיון של כמה ימים-ככל שאתה יותר מקומי (אירופאי, הולנדי, מאסטריכטי) אתה מביא הרבה יותר דברים. למאיה יש שותפה שהשאלה שנשאלת עליה היא "מה השארת בבית בדיוק?".

הלכתי לבדוק את החדר של מאיה כדי לעזור לה לפרוק (בערך), ואז הלכנו לחטוף משהו מהיר בcommon room, חדר האוכל שלנו, במרחק דקה מבניין המגורים. פגשנו שם את היועצות מבית הספר שלנו. אם היה עוד משהו שהתגעגעתי אליו זה הולנדים (אמנם לא כולם אבל רוב מוחץ).

חזרנו ועברנו לחדר שלי. כיוון שהגעתי אחרונה לא הייתה לי אפשרות לבחור מיטה או מדף באמבטיה, הבאסה הייתה די גדולה, בייחוד כשאתה לא מבין איך תכולה של שתי מזוודות מלאות וטרולי תיכנס למעין לוקר ארוך המחולק לשני חלקים צרים.

כמה ימים אחר כך כבר הכל היה במקום, ורק את חלוק האמבטיה החם אני משנעת ממקום למקום, כי נחשו מה-חם פה כל כך!

דיברתי עם הבית כדי לעדכן מה קורה, פגשתי עוד ועוד אנשים עד שסיכמנו בינינו כשותפות שרצוי שנלך לישון בשתיים עשרה לכל היותר (מזל שהתחלתי לכתוב את הפוסט בבוקר כך שלא רואים מה השעה פה).

*לצערי אני אחלק את הפוסט לכמה חלקים למען שפיות הקוראים, מקווה לא ליצור מצב בו אני אשכח פרטים קריטיים, לילה טוב לכולם!