קטע שנכתב במהלכו של שיעור ביולוגיה קשה מנשוא.
הקטע לא מכיל שפה גבוהה, משום מה, למרות שאני מתעקשת, מקפידה, להעלות את הרמה שלי ולשאוף הכי גבוה, אבל זה דווקא יצא בסדר. ומה אני הכי אוהבת? את הרגעים האלה, שאני כותבת בשטף, בלי להרים את הראש, ואחר כך כשאני מעלה אותו העולם נראה בדיוק כמו שנראה קודם, אבל משום מה קצת יותר יפה, כי כתבתי. את הרגעים האלה, שהמילים ממש נשפכות ממני, שאני גאה בעצמי על "מאידך" אחד שכתבתי, או על "קול קטיפתי" אחד שהוספתי. את הרגעים האלה, של הגאווה המתפרצת, של שמחה, של הרגשה עליונית. ואולי גם, יש בזה משהו כמו תחושת פרטיות, כמו להיכנס באמצע שיעור ביולוגיה לעולם הקטן שלי, ותמיד, הכל שם כל כך נעים. (אם העולם הקטן שלי היה אמיתי, פיזי, אני כמעט בטוחה שקירותיו היו מכוסים צמר)
היא ממלמלת בקול, משפטים שלמים נקטעים כשצחוקה המתוק מתערבב בהם לפתע, לא נשמעים, נעלמים ממני בחלל הריק. היא תוהה בינה לבין עצמה מדוע אינני שואלת על פשר הקראת הספר שבידה בקול כה רם, אך מונעת מעצמה להתעסק בזה יתר על המידה, שכן היא צריכה לסיים את קריאת הספר עב הכרס הזה עד היום אחר הצהריים. היא נלחצת במקצת, כיצד תצליח? אך גם את המחשבה הזו היא ממהרת לסלק ולהחליפה (חושבים שכאן היה יותר מתאים "ולתפור"?) בדמות הראשית בספר אותו היא קוראת, אינסטלטור זקן שחייו עומדים בסכנה נוראית בזמן מלחמת העולם הראשונה.
אם הייתה מעיזה ושואלת אותי מדוע אינני מתעניינת בהקראתה את הספר בקול רם, הייתי עונה שאני הייתי שמחה לשמוע, שאני בטוחה שהסיבה מעניינת, אבל שקצת חששתי לשאול, מתוך מחשבה כי היא עלולה להיפגע.
לו הייתי עונה לה כך, היא ודאי הייתה מצחקקת בקולה הקטיפתי, צליל שמזכיר צחוק טרי של תינוק שזה עתה נולד, ואומרת, מה פתאום, זה לא פוגע.
לו הייתה אומרת זאת, ודאי הייתי משתתקת, והיא הייתה מתביישת להמשיך ולדבר. וכך היינו שתוקות, מתביישות, עוד דקות ארוכות, עד כאשר הצלצול היה מתנגן ואני הייתי ממהרת לברוח אל מחוץ לכיתה.
ולאחר שתיים עשרה שנים, בעת ניתוח עין ימין שהסתבך, הייתי מניחה יד מנחמת על כתפה ולוחשת, לא, לא, אל תבכי, הוא במקום טוב יותר עכשיו.
מה דעתכם?
אני צריכה לברוח לישיבת צוות תוכן (הא הא, אני א.תוכן!!! תאכלו כל האנשים הרעים שלא האמינו בי!!! אז מה אם רק אתמול למדתי לחתוך עגבניה בלי להיחתך!!!) ולכן אני לא מקשטת את הפוסט ווואט-אוור כזה.
אשמח מאוד מאוד לתגובות ולביקורות. תזכרו שרק ככה אני יכולה להתקדם.
אוהבת,
עדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Gun