עברה כבר כמעט חצי שנה מאז כתבתי בפעם האחרונה.
בשבועיים האחרונים כתבתי שלושה סיפורים קצרים שאני גאה בהם מאד.
בנוסף, גאווה, הגעתי למומלצים פעמיים בבלוג הפרטי שלי.
הנה קטע אחד מתוך שלושת הקטעים שהספקתי לכתוב, אשמח מאד מאד לביקורת בונה:
אלונה אומרת שיש לי גבה מחוברת. אני, כמובן, לא מבין על מה היא מדברת. "יש לך גבה אחת", היא מלמלה, "ואני לא מתחתנת עם גבר בעל גבה אחת".
כך מצאתי עצמי שכוב על ספת הקוסמטיקאית בשעה שתיים בצהרי יום שישי. כשנכנסתי לדירה המאובקת בבניין בעל שלוש קומות לא הצלחתי להתעלם מהעוני בו חיה הקוסמטיקאית. שלוש פינות היו בדירה. הראשונה הכילה מטבחון זעיר, שולחן כשלצידיו שלושה כיסאות פלסטיק ישנים בצבעים ילדותיים (דבר שלא תאם לחלוטין את הנפשות שהתגוררו שם), מקרר שחוק ורצפה מכוסה כתמים.
הפינה השנייה הכילה מיטה קטנטנה, ארון גדול שלא תאם את העוני הנורא, וטלוויזיה ישנה בעלת שלושה כפתורים חסרת שלט. הפינה השלישית הכילה שירותים ומקלחת שהיו, למרבה הפתעתי, נקיים ומטופחים. מי יודע, חשבתי אז, אולי זה קטע של נשים, לשמור על השירותים שלהן מסודרים.
רק לאחר שבחנתי את חלקי הדירה הרמתי ראשי ועיניי התרגשו למראה היפיפה שעמד מולי. בחורה שגילה לא עולה על 25, בהירת שיער, בעלת מבנה פנים כה מושלם. לחייה סמוקות, עיניה טובות, שפתיה עבות. חיוכה מתקתק, שיערה זרוק על גבה בנונשלנטיות שיש בה יופי יוצא מן גדר הרגיל. "אה, טוב", אמרה הבחורה, "אני דפנה. אני מניחה שאתה בעלה של אלונה".
"כן, אה, כן", מלמלתי במבט נבוך. איני בחור ביישן, מעולם לא הייתי, אך משהו ביופייה הילדותי, הפשוט, גרם לתחושת מבוכה להתפשט בכל כולי.
"אתה מפחד?" היא שאלה וחשפה חיוך מתוק להפליא.
"מה פתאום מפחד?" לחיי בערו.
"אתה אדום", צחקה, "אדום כמו עגבנייה. אתה מפחד מהטיפול? אל תפחד. זה לא כואב. מבטיחה".
לרגע אחד האמנתי לה. הדרך בה שפתיה עיגלו את המילה 'מבטיחה' גרמו לי לסמוך עלייה, להאמין לה בתמימות מעושה.
"טוב, אתה לא פטפטן, גם זה טוב", היא צחקה והעיפה קווצת שיער בהירות אל מאחורי אוזנה, "איפה אתה מעדיף לשכב? כלומר, אה, איפה אתה מעדיף שאעביר לך את הטיפול?" לחייה האדימו.
צחקתי, ולו רק מתוך המבוכה שלה, "איפה שנוח לך".
היא התיישבה על המיטה הקטנטנה והורתה לי לשכב על גבי כך שראשי מונח על רגליה. היא הוציאה פינצטה כסופה מכיס המכנס שלה והחלה למרוט שיערות מגבתי האחת. כששלפה את הראשונה צווחתי מכאב, שואל את עצמי כיצד אשתי לעתיד סובלת כאב כזה מידי שבוע או שבועיים. היא צחקה, אך לצחוקה לא התפרש בעיניי שום שמחה על כאבי, אלא צחוק של הבנה. "זה כואב?" היא לחשה. רטט מוזר ומרגש בו בזמן הקפיץ את כולי, "כן", מלמלתי. היא ליטפה את לחיי בצורה שגרמה לי לתהות האם אינטימיות כזו אמורה להיות בין מטפלת למטופל. מגעה היה רך ונעים, כמו צמר גפן או עורו של תינוק שזה עתה נולד. היא נשקה למצחי והעבירה בי רטט שגרם לי להתיישב במיידי.
היא נבהלה, "אני מצטערת כל כך, כל כך..", דמעות החלו לזלוג מעיניה ואפילו אז היא הייתה מדהימה ביופייה, "לא התכוונתי, באמת, סליחה..".
הבטתי בה. כמה יפה היא. ככל שניסיתי לתאר אותה, ככל שניסיתי להגדיר אותה, כך גדל חוסר הדמיון בינה לבין תיאורי הכושלים, שכן שום תיאור לא יצליח לעולם לתאר יופי כל כך מושלם. כמו נסיכה, או אולי לכלוכית. כך היה יופייה, מלא ניגודים שיוצרים שלמות אחת גדולה. "תעני לי בכנות", מצאתי עצמי אומר לה, "את בוכה בגללי?".
היא תלתה בי את עיניה, מבטה מחלחל לתוכי ומרעיד את נשמתי, ואז אמרה, "אתה צודק. אני לא בוכה בגללך".
כשדפנה חדלה מלבכות, לאחר ששפכה אולי יותר משני ליטר על שרוולי חולצתי, היא התיישבה על כיסא פלסטיק צהוב וסיפרה לי למה בכתה. דפנה נאנסה על ידי בעלה של אחותה. דפנה בטח ציפתה שאומר משהו, אבל אני רק חיבקתי אותה את החיבוק הכי אוהב שלי, ואמרתי לה את מה שאמרתי לאלונה רק אחרי שיצאנו לארבעה דייטים. אמרתי לדפנה שאני אוהב אותה.
דפנה חייכה אליי חיוך מתוק, לא מוסבר, כזה שאפשר לנסות לפרש כל כך הרבה, כזה שלו הייתי שואל אותה מה החיוך הזה אומר היא ודאי הייתה מחייכת אליי בשובבות ואומרת, "את מה שאתה רוצה לשמוע". היא הרימה את קצות אצבעותיה ונשקה לשפתיי נשיקה קצרה, קטנה, אך אוי לי, מה שהיא עשתה לי.
דפנה ניתקה משפתיי ולחשה, "אין לך גבה אחת. אין לי מושג על מה אשתך מדברת".
צחקתי והתכופפתי אליה, חפץ בנשיקת פרידה קצרה, רוצה להישאר כל חיי בדירה המוזנחת הזו, ללטף את לחייה, לסלק ממנה את הפחדים על בעלה של אחותה, להסתכל עלייה לעד. אך דפנה צעדה צעד אחורנית, משמעותי. הנהנתי הנהון עצוב ופתחתי את ארנקי. הנחתי בכף ידה שלוש מאות וחמישים שקלים חדשים, אף על פי שהייתי צריך לשלם אך ורק מאתיים. דפנה פתחה להתנגד, אך אני כבר סגרתי מאחוריי את דלת הכניסה העבשה וצעדתי במורד המדרגות המטונפות.
שבוע לאחר מכן כבר עמדתי מתחת לחופה כשלצידי עומדת אלונה, יפיפייה כתמיד, אך מאז פגשתי את דפנה, הערכתי מחדש את המושג 'יופי'. הבטתי סביבי. כולם כה מאושרים. כמה אימי אוהבת את אלונה, כמה היא שמחה שדווקא עימה התחתנתי (אבל, כשחושבים על זה, אני לא רואה סיבה שלא תאהב את דפנה גם כן). כמה חבריי מאושרים על נישואיי, שכן אני האחרון להתחתן מבנינו (אבל, כשחושבים על זה, אולי היו אוהבים את דפנה יותר מאשר את אלונה). כמה מאושרים כולם.
ורק אני, החתן, לבוש במיטב הבגדים, מאופר, ייצוגי, רק אני כבר חולם על הרגע בו נסיים עם האירוע המעיק הזה. יאללה, שיגמר. למי יש כוח לעמוד כל כך הרבה זמן על הרגליים. איפה הרב המזדיין הזה. לעזאזל.
"...תשבור את הכוס, מותק", לחשה לעברי אלונה. הבטתי בה רגע ארוך. "לכי תזדייני, אלונה", אמרתי, ומעכתי את הכוס.
אוהבת,
עדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Gun