נפלתי על הרצפה בחוזקה נחתי על בירכיי ובהיתי ברצפה דמעות זלגו מעיניי במהירות.
"דקסטר" קמרון אמר, "היא לא יודעת".
"קס אני כל כך מצטער,לא ידעתי" דקסטר אמר ושם את ידו על כתפי.
שמתי את ידי על ידו והסתכלתי עליו "זאת לא אשמתך שלא ידעתי" בטח נראיתי מגוחכת עם פניי הנפוחות מבכי,דקסטר חייך אליי.
חיוכו של דקסטר היה קטן ועקום דיי מקסים את האמת.
ניגבתי את פניי מהדמעות וקמתי על רגליי,זעמתי,הסתכלתי על קמרון,הוא לא העז להסתכל עליי.
"איך יכולת,למה לא סיפרת לי" צרחתי עליו הוא הרים את מבטו ובקושי הסתכל עליי, "היית נסערת מידי כל הזמן,לא העזתי לומר לך,חשבתי שעדיף לחכות" הוא התעסק ברוכסן מעיל העור שלו בעצבנות.
"לא מעניין אותי מה חשבת" התחרפנתי לגמרי אני לא מאמינה שהפיות המזדיינות האלה רצחו את כל המשפחה שלי.
"נמאס לי שאתה משקר לי ומסתיר ממני את האמת קמרון,זה גם קשור אליי כל העניין הזה" אפילו יותר ממה שזה קשור אליו,אבל לא רציתי לומר את זה בכל,הרי אני דיי חייבת לו תודה בלעדיו הייתי מתה כבר ממזמן.
"מתי ההורים שלי נרצחו?"שאלתי הסתכלתי על דקסטר בטחתי בו.
"באותו הלילה שדניאל תקף אותך,אחרי שברחת דניאל מצא את ההורים שלך והרג אותם." דברה אמרה,היה לה מבט חם,אוהב ומבין.
ההורים שלי מתו,נעלמו מן האדמה,לא אראה אותם יותר בחיי.
לא אריח יותר את ריח הג'וינט מפיו של אבי ולא אראה יותר את חיוכה המנחם של אימי,זה נגמר,הם מתו.
קמרון הסתכל עליי,הבנתי לפי מבטו שהוא שומע את מחשבותיי.
"לא נשאר לי יותר כלום בעולם,אני מעדיפה למות על ידי היצורים האלה,תודה לכולכם." חייכתי אליהם ויצאתי מהבית.
התחלתי ללכת בשביל שיצא מהבית,הייתה כבר זריחה והציפורים צייצו,היה דמדומים,השמיים היו ורודים והשמש הייתה כתומה רוח קרה נשבה,הכנסתי את ידי לכיסים בג'קט שלי והמשכתי ללכת מחכה למותי הקרוב.
"אני לא יכול לתת לך למות קסי" שמעתי את קולו של קמרון מאחוריי.
עצרתי ואמרתי "זה לא קסי זה לקסי אז דיי" הדמעות התחילו מחדש לזלוג והמשכתי ללכת.
"לקסי,בבקשה" קולו התחנן.
הסתובבתי אל קמרון הפנים שלי רטובות מהדמעות שלא מפסיקות "קמרון מה כל כך אכפת לך?,אתה מההתחלה רצית להרוג אותי,אז פשוט תן לי למות בשקט,בבקשה."
הוא הסתכל עליי דמעות עמדו לו בעיניים "לקסי,אני אוהב אותך" הוא תפס את פניי ונישק אותי,הנשיקה הזאת לא הייתה כמו כל האחרות,היא הייתה פראית מלאת רגש,שפתיו היו מלוחות מהדמעות שלי.
הוא הרים אותי ורגליי עטפו את גופו,הוא נישק את צווארי.
הוא התנתק ממני והניח אותי, הוא שיחק בשערי חייך ואמר "אני אוהב אותך,את מוכנה לחיות בשבילי,אני אהיה פה לנצח ואת יודעת שזאת לא רק הבטחה."
"אני מפחדת כל כך" הנחתי את ראשי על חזהו,הוא ליטף את שערי ונישק את ראשי "אני לא ייתן ששום דבר יפגע בך" הוא הבטיח,אך אני לא בטוחה שאת ההבטחה הזאת הוא יוכל לקיים.
הבטן שלי קרקרה,כבר כמעט יומיים לא אכלתי.
הסתכלתי על קמרון,הוא חייך "הו נכון את צריכה לאכול,את.."ואז הוא נעצר הוא לא ידע מה לומר,כי בת אדם אני בטוח לא.
"כנסי לאוטו נלך לקנות לך משהו לאכול" הוא הרכיב את משקפיי השמש שלו ונכנס למכונית.
לא כהרגלו קמרון נסע במהירות המותרת.
יד אחת שלו הייתה על ההגה והיד השנייה ליטפה את ידי.
הנסיעה הייתה רגועה ללא מילים,החלונות היו חצי פתוחים והרוח העיפה את שערי,וגרמה לי לעור ברווז,"קר לך?" קמרון שאל והמשיך להסתכל על הכביש. "לא,אני דווקא אוהבת את הרוח הקרה של הבוקר" חייכתי אליו,הוא חייך מסתכל על הכביש "גם אני,הרוח של הבוקר מרגיעה כל כך,היא נעימה וקרה" הפעם הוא הסתכל עליי ,עיניו חדרו אל עיניי הוא לא לחייך "את מדהימה" לחיי להטו כשהוא אמר את זה ופרפרים התעופפו בבטני,מה ששתי מילים קטנות,מערפד אחד יכולות לעשות.
"את מסמיקה" הוא אמר וצחקק.
קמרון חנה מול בית קפה קטן מול הים.
עצמתי את עיניי ושאפתי את ריח האוקיינוס המלוח.
הפעם האחרונה שהייתי בים זה היה ביום ההולדת החמישי של ליזה שבועיים לפניי מותה,אני ליזה והוריי נסענו לחוף הים שבתל אביב.
ההורים שלי כיבו את הניידים שלהם ולקחו יום שלם חופשה מן העבודה,זה היה יום ריק יחסית המים היו רגועים,השמש הייתה נעימה כל כך ורוח נעימה נשבה.
מרחתי קרם הגנה על גבה של ליזה בזמן שהיא אומרת לי " 'לקטסי' תיזהרי לא להרוס לי את בגד הים החדש",ליזה התלהבה מבגד הים החדש שלה,הוא היה כחול עם דגים כתומים,הדגים היה הדבר שהכי הלהיב את ליזה הסרט נמו הוא הסרט האהוב עלייה מאז שהיא בת 3.
את היום העברנו בבניית טירות חול,תחרויות צלילה,זלילת אבטיח וקבירת אחת את השנייה בחול. "זה היום הכי כיפי שהיה לי אי פעם,נעשה את זה גם מחר,'לקטסי'?" ליזה אמרה כשנכנסנו למכונית,לא עניתי לה כי הייתי עסוקה בסמסים לאנג' מאוכזבת מהים ספא שהפסדתי בשביל "סתם יום מעפן בים".
"לקסי שניכנס?" קמרון אמר והסתכל עליי מודאג
"כן בטח,אני מתה לאכול" ונכנסנו לבית הקפה.
מארחת צעירה ויפיפייה ניגשה אלינו ואמרה "שולחן לשניים?" היא חייכה,במיוחד אל קמרון
"כן" הוא ענה "בפנים או בחוץ?" היא המשיכה לחייך רק לקמרון "בחוץ" אמרתי,המארחת סוף סוף הסתכלה אליי וחיוכה קטן "אוקי,בואו אחריי" היא לוותה אותנו לשולחן קטן בקצה במרפסת של בית הקפה בדיוק לכיוון הים,הגלים היו גדולים ורעשניים.
"בוקר טוב,אני שירה ואני אהיה המלצרית שלכם היום,קראו לי כשתרצו להזמין" היא חייכה והניחה שני תפריטים על השולחן וחזרה לקשקש עם המארחת.
פתחתי את התפריט ושאלתי את קמרון "אתה לא אוכל, אוכל של בני אדם?" .
הוא חייך אליי "לא" הוא ענה,"אתה לא יכול לאכול אוכל של בני אדם?" הסתקרנתי,מבטו היה משועשע "אני יכול,זה פשוט מגעיל זה כמו שאת תשתי דם" הוא שיחק באצבעותיי.
"את מוכנה להזמין?" הוא הסתכל עליי,הנהנתי בחיוב.
קמרון סימן למלצרית לבוא "אתם מוכנים להזמין?" היא הייתה מהופנטת מהיופי של קמרון .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
