החיים האלה לא מצריכים יותר מדי על מנת לגרום לי להרגיש בודדה,באמת;תנו לי לעלות למיטה ב6 בבוקר אחרי ריבים עם אבא,לחשוב על הכל ולהרדם רק ב9 במצב הטוב,להתעורר ב5 בצהריים,והנוהל חוזר חלילה.
בין לבין,אשב לי במחשב ואשמע שירים שלא אזכור בחיים,אדבר פה ושם עם אנשים שלא אשמור איתם על קשר עוד שנה;אנסה בכל הכח ליצור שיחה עם אנשים חשובים לי מהעבר,רק בגלל שאני מסרבת לעבור הלאה,משהו שהם כבר מזמן עשו.
להפגש עם אנשים לא כל כך משמעותיים בשבילי,ולהעביר איתם את הזמן רק בשביל לא להתקע בשלך.
לדבר על נושאים חשובים ורגשיים בנימות סרקסטיות וגחחניות רק בגלל הפחד מהאמת של עצמך;לקשקש על זוגיות,אהבה,חרמנות.(ושום דבר מעבר,עד כמה שהייתי רוצה)
נמאס לי מזה,אך,מה לעשות? אני לא נמצאת בפרק הזה של החיים (ומקווה שאף אחד לא תלש לי את הדפים האלו מהספר),כי לבנתיים כך זה נראה.
החוסר ביטחון המאמלל,הפחד מהחברה,מאנשים...
האיפוק ההוא,השתיקה.אני מעולם לא אוכל להרשות לעצמי לפתוח את עצמי למישהו שלא אתן את העולם שלו בשבילי
ולכן עד עכשיו אני שותקת,אך לפי הנתון הזה,כנראה שאשתוק לעולמים,כי אני לא חיה בסרט (עד כמה שהייתי רוצה)
התיעוב הזה כלפי אנשים שסביבי,השנאה החסרת מעצורים,האנטגוניזם המחליא,והפרצופים המוכרים מדי שאני נחרדת מהם.
הטרגדיה ההיא שנקראת "המשפחה שלי",האויבים הגדולים שלי,אותם האנשים שבגללם אני מסתגרת בחדר מהבוקר עד הבוקר רק כי אני פוחדת להסתכל להם בעינים והם אפילו לא יודעים...
אם רק הייתי יכולה לחיות עם אמא שלי,ואחותי,לבד,היה לי כל כך יותר קל...
אני כל כך אוהבת את אמא שלי,והיא באמת משמחת אותי,כל כך צעירה בלב ומבינה כל צחוק.
אבל אני כועסת על עצמי,שהגעתי לשלב ההוא שבו הבנתי כל כך מהר מי יהיה שם בשבילך,למי באמת אכפת בלי לתת להסחות דעת לנטוש אותך,כל כך מהר.הגעתי לשלב הזה מהר,לא עברתי הרבה,לא צחקתי מספיק,ולעזאזל,אני בת 17,זה כל כך מדכא אותי,ואני כל כך בודדה.
החברים שלי,הם מבאסים אותי.
הם אחלה,אבל כמובן,הסטנדרטים שלי כבר מאז שכחו מזה להינות ולהשתחרר,כי אני מעולם כבר לא אצליח לעשות אתזה.
הבדידות הזאת רוצחת אותי אט אט,אך העיקר שכולם עברו הלאה.
הבדידות הזאת מוציאה ממני את הפטתיות לעיני כל,בדידות שגרמה לי לבגוד במורלים שלי כל כך הרבה פעמים.
אני צריכה משהו שיגרום לי להרגיש שייכת,משהו שמעולם לא חשבתי עליו באור חיובי.
תמיד האמנתי ב"comes and goes",ועכשיו,במה עוד נותר להאמין אלא בזה? כי הרי החיים מתנהלים ככה.
אך לחיות יום אחר יום תחת המשפט הזה? זה כבר לא בריא.
תנו לי להיות בחברת אנשים שאני מרגישה טיפה שייכת לפחות לתקופה,לחודש,לשבוע.
תנו לי לחייך מול בנאדם מבלי להסית מבט למטה כי אני מתביישת,תנו לי מישהו להסתכל לו בעיניים מבלי למצמץ,מישהו...
מישהו לעזאזל.
יש לי כל כך הרבה אהבה לתת,כל כך הרבה שהיא זולגת לי כלפי האנשים הלא נכונים,כך שהציפיות גודלות והאכזבות גם כן,מכלום.
מפח אשפה.אני רוצה מישהו,ולא בתור בן/בת זוג,אלא מישהו.
אין לי משמעות בזוגיות,אני יכולה למצוא את החן בכל אחד,ייקח לי זמן,אבל זה יקרה,זה יכול לקרות עם כל אחד.
עניין בחיים-אין לי.
יש לי את כל הסיבות שיהיו לי חיים מעניינים,אך כמובן,אני עומדת בדרכי.
אני כל כך עייפה.יש לי כל כך הרבה לתת,אבל לאף אחד לא באמת אכפת.ומי יאשים אותם.לי בעצמי לא אכפת.
אני רוצה לאהוב מישהו שיהיה קרוב אליי,מישהו שבאמת יבין אותי ואני לא אחיה באשליה שהוא מבין סתם כי ישלנו הרבה במשותף.
מישהו שלא ירפה עד שאני אספר לו למה אני מרגישה ככה,כי למען האמת,הבנתי משהו על עצמי,והבנתי שאין דבר שאני יותר צריכה מאשר הקשבה,אולי מהסיבה שמעולם לא דיברתי.
אני כל כך רוצה שמי שאני אוהבת יאהב אותי כל כך,עד כדי כך שידכא אותו אם אנחנו לא מדברים יום.
אני אובססיבית ומפחידה,אבל אני כל כך רוצה לאהוב.
כל כך רוצה לנטוש את עצמי מעצמי,להשתחרר,לדבר עם אנשים,להפתח,פשוט להיות.
אין לי אף אחד.
אין לי כלום.
אף אחד באמת לא מכיר אותי,אבל ההסבר הוא פשוט-אני לא מכירה את עצמי,אלא מכירה הרבה צביונים שונים ומשונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: