שפתיים יבשות

מעולם לא נראיתי טוב.

מעולם לא הייתי האלגנטית והעדינה,מעולם לא הייתי היפה.

כמעט אף פעם לא יצאו לי המילים הנכונות מהפה,רק אימפולסיביות,ושטויות, "בלה בלה בלה".

אף פעם לא לקחו אותי ברצינות,אלא כאובייקט הומוריסטי שכיף לצחוק איתו,ולרדת עליו באכזריות,בידיעה שהוא יזרום.

כי הוא חייב.

הייתי חייבת לצחוק.

הרי לא נראיתי טוב.

השיער שלי מעולם לא הסתדר,הייתי מוקפת בברביות ובבחורות מדהימות,שיער בוהק וזוהר,הנשיות זלגה מהם,היופי דיבר,האלגנטיות היה שם המשחק.

תמיד הייתי ה"חברה" של אותן הבנות.

מעולם לא הייתי היפה.

והינה אני,עדיין,נאבקת בשיער שלי,השיער השרוף שלי,השחור כפחם,יבש,עבה,דוחה,חסר כל תקווה.

ועד כמה שזה נשמע חסר חשיבות,זה הורס אותי.

מעולם לא היה לי שיער יפה.

תודה על הקוקייה,שתשאיר אותי ככה,נראית כמו מנקה שאיבדה כל תקווה לחיים.

העיקר שיש לי חברות טובות עם שיער משי שימשיכו לומר לי שאני פשוט צריכה לדעת איך לטפל בו.

למרות שניסיתי הכל.

אני שונאת אותן.

את כולן.

הפרצוף שלי,הפרצוף שלי...

דבר אחד אינו נראה לי.

לחיים שמנות,אתן דוחות,מלאות באדמומיות גועלית שמזכירה עיוורת שהתאפרה,כמעין סומק לא במקום.

עיניים,אתן מעוותות כל כך,משעממות כל כך,עלובות כל כך,אין בכן טיפת מסתורין ומשמעות,אתן לא המראה לנשמה שלי.אתן לא.

האף,או יותר נכון,האפים,כי כנראה הניתוח שעשיתי לא עבד,והאף הזה עדיין הורג אותי.אף גועלי,בולט,גדול,מכוער.

הפה שלי,המעוות כל כך,נוטה לכל צד,יבש כל הזמן,אתה דוחה,אף אחד לא ינשק אותך.

האוזניים הענקיות,לפחות אתן שומעות.

תמיד ישבתי בצד,

מקשיבה למחמאות מכל עבר כלפי כולן

חיוכים מזיופים של הסכמה

עד כמה שהסכמתי

רציתי לשמוע מחמאה אחת.

על עצמי.

פעם בחיים.

זה מעולם לא קרה.

רק משפחה.

אני תמיד הייתי האחת שראתה את היופי בכל אחד ואחת

תמיד

ראיתי.

כשאף אחד לא ראה,הייתי שם להעלות את הבטחון

לומר את האמת,כנגד כל מוסכמויות חברתיות

ראיתי את היופי.

כולכן מדהימות.

איפה אני בשביל עצמי?

איפה זה שיאמר לי את מה שאמרתי לכולם?

אני צריכה את זה...

דחוף.

הוויתור העצמי על עצמי

הלקום בכל בוקר,

הלראות אותו דבר

הלהכנס לדיכאון ולצעוד ליום שמחכה לי

הלהיות המראה של כולן בזמן שאני מחלקת מחמאות לכולן

בתקווה לשמוע אפילו שקר

שאני קצת יפה...

תשקרו לי.

בבקשה.

המראה העגום הזה,

מונע מאנשים לראות אותי

את הנשמה שלי

וגורמת לי לפקפק בעצמי

למה אף אחד לא מתעניין...

אני הייתי מתעניינת.

או שלא.

הלשנוא את כולם

רק בגלל שאני שונאת את עצמי.

הלהתנתק

כי אין לי במה להתגאות. 

אני בחיים לא אראה טוב.

כי אני תמיד אבקר את עצמי,תמיד.

אני אשווה את עצמי לאחרות,לכולן.

הסטנדרטים שלי יגדלו עם הזמן,ואני אמשיך לתהות

מדוע אני יצאתי ככה.

אבל אני בחיים לא אראה טוב

במיוחד לעצמי

שאני נותנת לחברה הלקויה הזו

לגרום לי להרגיש ככה.

אני בחיים לא אסלח לעצמי

אבל מי יודע מה אני ארגיש בעתיד...

אולי אני אמשיך לאכול את עצמי מאותם הסיבות.

אני עלובה.

ומכוערת עוד יותר.