שפתיים יבשות

העולם שלך נקבע אך ורק לפי מצבי הרוח שלך.

אני לא מאמינה שאי פעם תוכל לסכם את החיים שלך,או באמת להתכוון למה שאתה אומר עליהם,או חושב עליהם למאית שניה.

הכל חולף,וכך גם בראש.

הכל מפחיד אותי לאחרונה,אני פוחדת לאבד הכל.

אני שמה לב,שחברים מהעבר חוזרים לאט לאט,והעבר החל לתפוס קצת מקום בהווה.

זה עושה לי טוב בלב,זה נותן לי מעין תקווה,אך זה לא קובע.

אני כבר לא רואה את החיים בפני עצמם,אלא כקפסולת זמן שאני לא מצליחה לתפוס

משהו שאני זוכה לגעת בו אבל לא לפתוח אותו.

אני נזכרת בדברים מן העבר

והעבר הוא העקב אכילס שלי.

נוסטלגיות יכולות להרוג אותי,זה מכה אותי ישר בלב,ואני רוצה לאחוז את הדברים הטובים מן העבר,לחבק אותם,ולבכות.

יש לי עבר עשיר אפשר לומר

באמת. הוא עשיר,אבל אני שונאת להסתכל עליו,לחשוב עליו

זה מכאיב לי.

הכל,אני לא יודעת מה לחשוב,אבל זה חלק ענק מהחיים שלי,האנשים החשובים לי באמת,עדיין כאן

שמתי לב לזה.

נלחמתי עלזה.

הצלחתי.

אבל זה יכול להעלם.

בשנתיים האחרונות הכרתי עוד המון אנשים חדשים,נהיו לי חברים חדשים,אני השתניתי בטירוף ואני כמעט ולא אותו אדם.

בין לבין הכרתי אנשים שבעוד כמה שנים נתפצל וזה לא ישנה לאף אחד,וגם כאלה שאני לא אוכל לחיות בלעדיהם.

טוב אולי אחד או שניים.

טוב אני לא אשקר.

אחד.

אבל,בכל מקרה,זה מפחיד אותי.

אני לא יודעת בדיוק מה אני מנסה לומר בפוסט הטיפשי הזה,זה באמת באמת דפוק,אבל לא יודעת.

כשאני אוהבת מישהו או משהו,יש לי תשוקה חזקה שזה בוער לי בשכל ואני פשוט רוצה להכנס לתוך זה ולחיות שם מבלי שיפריעו ל

הכל כל כך מורכב,החיים שלי בנויים מלקסיקון אחד ענק שאני בחיים לא אזכור,הם כוללים כל כך הרבה דברים

הכל קורה,אני אוהבת אתזה,ומצד שני זה מטריד אותי.

לא קורה בפועל,זה לוקח זמן,אבל בעוד כמה שנים אני אסתכל שוב על התקופה הזאת

היחס שלי כלפי הכל

אני לא יכולה לומר כלום

אין לי מילה כאן בכלל,מי אני שתדע

אבל כנראה זה משהו שכולם תוהים לגביו...

אבל קמתי היום בבוקר

וצעקתי "פאק איט",אבל זה רק בגלל שזכיתי לישון יותר משעתיים אז היה לי מצב רוח די מרומם

זה התחיל לרדת במשך היום,למצב רוח פשוט מונוטוני ורגיל.

החיים האלה מורכבים מדי בשביל להיות מורכבים

כי בתאכלס אני לא יודעת בכלל מזה כל זה

רק הרגשות העזים שלי מדריכים אותי ומביאים אותי לאיפה שאני נמצאת כיום ויהיה בעתיד

ולא משנה מה תאמרו,או אולי תחשבו

הבנתי,שהרגש הוא המנטור האמיתי

והמוח פשוט מנסה לעמוד בקצב

וכאן האתגר.

האם הוא יעמוד בקצב,או לא?

תודה שאתה כזה מצחיק אלוהים חדירים.

תודה שאתה גורם לי לשכוח מכל העולם והחרא שלו למרות שאתה לא יודע

תודה שאתה לא יודע כמה אתה קול

למרות שנראלי שאתה יודע

למי אכפת

כפרעליך

כזה אמיתי.

אתה כל כך אחר מכולם

ואני כל כך אוהבת אתזה.