"תצא מפה !" אמרתי בכעס עוד שנייה זורקת עליו את נעל. "אסור לך לראות אותי " אמרתי מתחבאת בחדר ארונות "את לא מאמינה במזל רע הזה נכון ?" שאל והתקרב אל חדר הארונות בצעדים איטיים. "דין ! צא !" שמעתי את קולה של מיכל והודתי בליבי כי לי הייתי יכולה להתמודד איתו. "אבל.." ניסה להשחיל מילה "אין אבל ! אתה יוצא מפה עכשיו !" שמעתי את צעדיו מתרחקים מהחדר ארונות ואז לפתע צעדים מהירים של ריצה ומישהו מכה בדלת של החדר "דין !" אמרה מיכל בכעס כנראה שהיא חסמה אותו בגופה שלא יכנס לחדר כי היא נשמע ממש קרוב "רק נשיקה ! מה ביקשתי?" "דין אני יקרא לאוריאל" אמרה בקול מאיים ונשארה עדיין קרובה אל הדלת "מה את מאיימת עליי? כאילו אוריאל יכול עליי" אמר בביטחון "אתה בטוח?" שאל אוריאל בקולו הגבוה והמפחיד. הייתה שתיקה בחדר "טוב אני יוצא ! אוף איתכם" אמר בקול ילדותי. הדלת של החדר נסגרה והוצאתי את ראשי להציץ שהוא באמת לא נמצא שם והוא עובד עלינו "הוא הלך?" שאלתי את מיכל  "כן אל תדאגי בואי נראה אותך" אמרה תפסתי בידית של הדלת ואז שמעתי את הדלת של החדר נפתחת שוב "דין צא כבר !" אמרתי בכעס מוציאה עליו את כל הלחצים "מה דין? מה? אני נראית לך דין ?" שאלה חן כדרכה המתחכמת "אופסי" אמרתי עדיין מאחורי הדלת "את מוכנה לצאת כבר אני רוצה לראות אותך" אמרה מיכל בקול כועס "מוכנות?" שאלתי מחזיקה בידית "מוכנות ומזומנות" אמרו שניהם יחד בהתאמה מושלמת. פתחתי את הדלת יוצאת מחדר הארונות השמלה הלבנה הענקית כמו של נסיכה עטרה את גופי הרגשתי ממש נסיכה באותו רגע. היה רגע של שקט שתיהן הסתכלו עליי ולא אמרו כלום "מה? לא יפה?" שאלתי נכנסת ללחץ שאם הם לא אהבו אולי גם דין לא יאהב ואז כל החתונה שלי ירדה לטמיון ואני לא יהיה יפה והוא לא ירצה אותי והמחשבות המשיכו והמשיכו רצות בראשי אך חן הפרה את הדממה "ואוו !" אמרה בהתפעלות גורמת לכל המחשבות שרצות בראשי להעיצר ולחייך. "את מושלמת" אמרה מיכל מחייכת אליי "אתן חושבות שהוא יאהב את זה?" שאלתי חסרת ביטחון. "ליאל את מהממת! אין מצב שהוא לא יאהב" אמרה מיכל מנסה לשכנע אותי הסתכלתי במראה. האיפור היה עדין בדיוק כמו שהוא אוהב. השיער שלי היה אסוף למחצה וכתר משובץ ביהלומים שאבא שלי קנה לי קישט אותו. הכתר, השמלה, השובל הארוך, האיפור הכול היה ניראה מושלם. 

האירוע אמור להתחיל עוד שעה. הצילומים כבר היו אך אני רציתי צילומים מיוחדים. כל אחד יצטלם לבד ושבערב, בחופה אנחנו נתרגש סוף סוף לראות אחד את השני. כל היום הזה וכל השבוע הזה לא נפגשנו. הוא היה בבית של ההורים שלו ורון שמר עליו שלא יתקרב אליי ואני הייתי בבית שלי - סליחה - שלנו. ישנתי כל יום עם מישהו אחר, יום עם מיכל, יום עם חן, מירב ואוריאל. לפעמיים גם הלכתי הבייתה כי כבר נהיה לי משעמם לבד. בהתחלה דין לא הסכים. הוא אמר לי מה שבוע לא נתראה, שהוא לא מוכן, שזה היה בתקופת הצבא ועכשיו הוא לא רוצה את זה שוב. אך ביקשתי ממנו בדרך שידעתי שזה יעבוד. נישקתי אותו נשיקות קטנות בצוואר וזה גרם לו לוותר לי ולהגיד כן. ברור שדיברנו כל יום אבל לא התראינו. רציתי שהרגע של החופה, של החתונה זה יהיה הרגע שלנו, שאנחנו מתגעגעים אחד לשני באמת, מכל הלב. רציתי לראות אם אני עושה את ההחלטה הנכונה שאני מתחתנת ורציתי שגם הוא יידע. אחרי השבוע המדכא הזה בלי הנשיקות והחיבוקים שלו ידעתי שאני עושה את הצעד הנכון ושאני לא יכולה לחיות בלעדיו. 

ישבתי על המיטה בבית שלי ושל דין בבית שלנו. איזה מוזר להגיד בבית שלי, שלנו אפילו לא חשבתי שבגיל כזה, גיל עשרים ושלוש אני יתחתן, הייתי בטוחה עשרים ושש, שבע שאני יהנה מהחיים, אני יטוס, אני יטייל אבל עכשיו המציאות שונה. עכשיו הדבר היחיד שאני רוצה זה אותו. להיות איתו כל הזמן, לחבק אותו, לנשק אותו, להגיד לו שאני אוהבת אותו. אחרי הפעם הראשונה שאמרתי לו את זה, שזה היה בערך לפני שש שנים אמרתי לו את זה כל יום, כל שנייה. מתי שהייתי יכולה הייתי אומרת. אני זוכרת את הרגע שהוא לקח אותי והראה לי את הבית שהוא קנה לנו. זה היה אחרי הצבא של שנינו. הרגשתי כל כך מאושרת. רציתי לבלוע אותו בנשיקות ובאמת עשיתי כך. כרגע אני לומדת צילום ועיצוב ודין מתלבט אם להמשיך בקבע שזה מה שהוא עושה עכשיו או שללכת ללמוד אפילו שאבא שלו הציע לו עבודה וגם על זה הוא חושב. "ליאל בואי צריכים ללכת" אמר לי אוריאל מוציא אותי מהמחשבות על העבר. קמתי מהמיטה עוברת ליד המראה מסתכלת שוב ויורדת במדרגות לעבר הרכב היוקרתי של דין. 

אוריאל עזר לי לרדת במדרגות ואז באיזשהו שלב הוא התייאש ופשוט הרים אותי על הידיים. "זה לא התפקיד של החתן?" שאלתי צוחקת "אויייש ליאל אל תכניסי לי דברים לראש" אמר וידעתי בדיוק על מה הוא מדבר, הוא היה בלחץ מהחתונה הזאת יותר ממני. המוזיקה נשמעה כבר ממרחקים "איפה השושבינים?" שאלתי בלחץ "מחכים לך בכניסה" אמר אוריאל מחנה את הרכב. הוא פתח לי את הדלת עוזר לי לצאת. השושבינים היו הילדים של בת דודה שלי הבת של אחות של אבא שלי. היינו איתם בקשר ממש טוב והיא עזרה לאבא שלי רבות בתקופה שאימא שלי נפטרה. הם רצו אליי מחויכים בת ובן כל כך יפים. "אתם יודעים מה לעשות נכון?" אמרתי אליהם מחייכת "כן" אמרו ורצו אל החצר של האולם. 

נשמתי נשימה עמוקה לחוצה כמו שבחיים לא הייתי "ליאל תנשמי יהיה בסדר" אמר לי אוריאל מחזיק לי את היד. "איזה ילדה יפה יש לי !" שמעתי את קולו של אבי, הקול הגבוהה והסמכותי. חיבקתי אותו ונתנו ידיים מתקרבים אל החצר של האולם.

כולם עמדו בשני הצדדים של השטיח הלבן והיפהיפה.מחאו כפיים. השיר שהתנגן, האוירה, ההליכה האיטית שום דבר מזה לא יכל להשתוות לראות את הפנים שלו. אחרי שבוע שלא ראינו אחד את השני, שלא חיבקתי אותו החשק הזה לגעת בו, לחבק אותו, לרוץ לזרעותיו - גבר. חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך אוהב. לא יכלתי להוריד ממנו את העיינים, החליפה הייתה מושלמת עליו הכתפיים הרחבות שכל כך אהבתי בלטו וגרמו לי לנשוך את שפתיי. 

עמדנו בחופה מתחת לכל הקדושה, הרגשתי כל כך מיוחדת כאילו כל מילה דיברה עליי, דין התעטף בציצית, בירך, שבר את הכוס ולבסוף סוף סוף הגיע המשפט שחיכתי לו כבר שש שנים - ' הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל.. ' המשפט הכל כך מרגש הזה סוף סוף הגיע. הטבעת סוף סוף נחה על האצבע שלי וסוף סוף אנחנו בעל ואישה. 

אחרי החופה שכולם אמרו לנו מזל טוב דין לקח אותי למעלה, לחדר שבו אני אמורה להחליף לשמלת הריקודים שלי ונישק אותי נשיקה שלא יכלתי להפסיק לחשוב עלייה כל הערב. הוא כרך את ידיו מסביב למותניי גורם לרעד לעבור בגופי, בלי לדבר, בלי להוציא הגה מהפה רק המבטים דיברו כאן, הרגשות. הוא הצמיד אותי אליו ונישק אותי נשיקה ארוכה שלא רציתי להפסיק. 

זאת הייתה נשיקה של אחרי שבוע שלא ראינו אחד את השני, נשיקה של געגוע, של חשק, של רצון, של 

אהבה. " אני אוהב אותך אישתי " אמר לאחר הנשיקה כשעדיין היינו צמודים אחד לשני "אני אוהבת אותך בעלי" אמרתי ונישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים. התנתקתי ממנו מוציאה את השמלה מהשקית שלה "דין תפתח לי מאחורה" אמרתי מזיזה את השיער בעדינות. הוא פתח את הרוכסן של השמלה. נכנסתי מאחורי התא הלבשה מורידה את השמלה "תביא לי את השמלה השנייה" אמרתי לו. לא דיברנו הרבה הלחץ, ההתרגשות, חסמו אותנו אך ידענו טוב מאוד שאנחנו פשוט רוצים להישאר בחדר הזה אחד ליד השני ולא להתרחק. אם הייתה אפשרות כזאת. "ליאל אתם יוצאים?" שמעתי את קולו של רון "כן שנייה אני מחליפה בגדים " אמרתי. דין עמד ליד הדלת ואני יצאתי מהתא הלבשה וסובבתי אליו את הגב שיסגור לי את הרוכסן. הוא סגר לי את הרוכסן אך עצר אותי, לא נתן לי ללכת. הוא כרך את ידיו מסביב למותניי כשהגב שלי נוגע בחזה שלו. הנשיקה שלו על צווארי גרמה לי לצחקק ולהזיז את הראש עוד טיפה הצידה שיוכל לתת עוד נשיקה. והוא כנראה הבין את הרמז. הסתובבתי אליו מנשקת אותו נשיקה ארוכה ומיוחדת אך לא נתתי לה להימשך, יש לנו אורחים שמחכים לנו. התרחקתי ממנו מתקדמת אל המראה "אל תדאג יש לנו לילה שלם" אמרתי וצחקתי קצת הוא חייך אך ראיתי בפניו שהוא לחוץ. סידרתי את השמלה,בדקתי את האיפור, החלפתי לנעלי עקב שיותר מתאימות לשמלה הזאת וירדנו למטה. 

רקדנו ורקדנו פשוט לא הפסקנו. הסלואו היה מרגש ובכינו. ובסלואו עם אבא שלי בכלל גרם לי לבכות כמו ילדה קטנה. ברקע של הסלואו עם אבא שלי היו מוצגים על הטלויזיות תמונות של אימא שלי. 

לרגע אני ודין לא ישבנו. מהצד הזה של האולם לצד השני. מהדודה הכי קרובה לדודה הכי רחוקה. החברים, ההורים, הצלם הנאחס ' צלמי עם זה וצלמי עם זה ' הדודה הזאת ששעה תופסת אותך ולא מוכנה לשחרר אותך. אך הכול היה מושלם. הרגשתי בעננים. ולפני שכבר הרגשתי הייתה השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. בסוף נשארו החברים והמשפחה. היו כמה דודים אך יותר אלו שהיו קרובים אלינו. 

"בעליי" נישקתי אותו. "איך אני אוהב שאת קוראת לי ככה" אמר לי דין מסתכל על הכביש. "בעלי, בעלי, בעלי !" אמרתי גורמת לו לצחוק. "אתה מאמין לזה?" שאלתי מחזיקה את היד שלו " אנחנו נשואים, אנחנו בעל ואישה!" אמרתי ממשיכה להתרגש הוא רק צחק והמשיך ללחוץ לי ביד. הרמנו את כל המתנות, השמלה, הכסף, השטויות שהדודות מביאות אל הבית. הוא פתח את הבית "עצרי לא להיכנס" אמר לי שהייתי בכניסה הוא הניח את הכול ליד הדלת מתקרב אליי ומרים אותי כמו שמרימים את הכלה. צחקתי וכרכתי את ידיי מסביב לצוואר שלו. הוא עלה במדרגות אל עבר החדר והניח אותי בכניסה לחדר שהחדר עדיין סגור. הוא פתח אותו לאט והפה שלי פשוט נפתח מעצמו. החדר כולו היה בנרות והמיטה הייתה במלא עלי כותרת של ורד, היו בלונים על הרצפה והכול היה נראה מושלם. "איך הספקתם?" שאלתי מחייכת. "מירב וכפיר באו לפה באמצע החתונה" אמר כורך את ידיו מסביב למתוניים שלי "אהבת?" שאל מנשק בכתף שלי "מאוד !" הסתובבתי אליו מחייכת ומנשקת אותו נשיקה קטנה. "חכה גם לי יש הפתעה" אמרתי נכנסת אל השירותים. הורדתי את השמלה ושמה את ההלבשה התחתונה שקניתי במיוחד בשביל הרגע המיוחד הזה. פיזרתי את השיער מהכתר, הסיכות וכל השטויות. התבשמתי ויצאתי אל החדר. דין עמד אם הגב אליי בבוקסר בלבד. הוא הסתכל במשהו אבל לא התעמקתי במה. כשהוא שמע את הדלת של השירותים נסגרת הוא הסתובב ועצר מסתכל עליי מלמטה למעלה. "הפתעה" אמרתי מתקרבת אליו לאט לאט. "ההפתעה הכי טובה שיש" אמר והתקרב אליי גם. צחקתי. היינו אחד ליד השני ודין לקח את הפיקוד. הוא נישק אותי נשיקה, סוחפת, תשוקתית. עמדתי על קצוות האצבעות כדי להיות באותו גובה איתו. הוא הרים אותי והניח אותי בעדינות על המיטה, ליטפתי את גבו השרירי. כבר שש שנים אני מחכה לרגע הזה, שסוף סוף נוכל לממש את אהבה שלנו עד הסוף. הכול היה מושלם. הוא נישק אותי בצוואר גורם לי להשתנק. הוא הסתכל בעיניי ואמר בקול חלש שרק אני והוא יכלנו לשמוע - "אני אוהב אותך אישתי " חיכתי אליו וראיתי שהעיניים שלו פשוט נצצו לא יכלתי להגיב אז עשיתי את הדבר היחיד שהגוף שלי הורה לי לעשות - לנשק אותו. הרגשתי שאני שוקעת. אני פשוט שוקעת באהבה.