היייי :) 

אני יודעת שממש הזנחתי בתקופה האחרונה אבל זאת הייתה תקופה מלחיצה, ומעצבנת.

אבל עכשיו אחרי שסוף סוף חזרתי לכתוב אני לא יכולה להפסיק :)

אז מי ששכח את הפרקים של הסיפור הינה קישורים :

הקדמה

פרק ראשון 

פרק שני 

פרק שלישי 

והינה רביעי וחמישי : 

פרק רביעי :

"הכול בסדר?" שאל גיימס ברכב. "כן" עניתי בקצרה לא מוכנה לפרט, לא מבינה מה עכשיו פתאום נזכרתי בזה בכל העבר הנוראי הזה, "לאן נוסעים?" שאלתי מנסה לחשוב על משהו אחר עד שאני יגיע הבייתה ויוכל לחשוב על זה שוב. "הרגו את דווידוב" הוא אמר גורם לי לסובב את מבטי אליו בהלם גמור, "מה?" שאלתי כמעט בצעקה, המומה. "כן הוא היה במטוס הם פיצצו אותו" אמר ממשיך להסתכל על הכביש.

דווידוב היה הבן אדם שהכי סמכנו עליו, אחי והוא היו החברים הכי טובים, מאז שהיו קטנים לא עזבו אחד את השני. אחי היה בכלא – הוא היה בכלא, לכל המבצעים הם יצאו ביחד שומרים אחד על השני, הוא היה כמו איש הסודות שלנו ועכשיו הוא מת.

"איך מצאתם את מי שעשה את זה ?" שאלתי מחזיקה בפלאפון שלי משחקת במשחק מטומטם שמעביר לי את הזמן. "ראו אותם בשדה תעופה הם התגנבו ונכנסו למטוס, כמה דק' לפני הפיצוץ הם קפצו עם מצנחים" אמר לוקח נשימה וממשיך "ותנחשי מי זה" שאל שאלה רטורית והמשיך "נוויל ורול" אמר גורם לי לצחוק "הם פשוט לא לומדים לקחים שני המפגרים האלה" אמרתי נכשלת במשחק בפלאפון אז פשוט מניחה אותו בצד כי הוא כבר עיצבן אותי.

לפני כמה שנים הם גנבו מאיתנו כל מיני נשקים ובשביל שלא יהיו לכם  סיוטים בלילה כדאי שאני לא יפרט יותר מדי. בואו נגיד שלצאת חיים הם יצאו בנס אם נייט לא היה מרחם עליהם בגלל שהם סיפרו לנו סודות שיכולים לעזור לנו הם לא היו חיים.

אבל עכשיו הם לא הולכים להינצל, לא משנה מה הם אומרים, הפעם אני הורגת אותם !

עצרנו קרוב למוסך שמתקנים רכבים לא רוצים שהם יבינו שיש מישהו בפנים.

נכנסו פנימה עם עוד שני אנשים שבאו מאחורינו. פתחנו את המוסך, אני עמדתי מאחורי מדף ענק מתכופפת למטה, גיימס מאחורי מכונית קצת יותר קדימה ממני והשנים השניים עמדו משני הצדדים שלנו.

עמדנו ככה מוכנים עם הנשקים שלנו ואז שמענו רעש של מנוע חזק עוצר ליד המוסך וקולות של אנשים צוחקים. נוויל פתח את המוסך נראה קצת מודאג ורול ממש מאחוריו, שניהם היו שמנים רול קצת פחות ושניהם בסביבות גיל שלושים. "אני אומר לך נייט לא יעזוב אותנו הפעם" אמר נוויל מתקרב קצת אל המדף איפה שאני הייתי, הנשק היה מוכן בידי מכוון אל ראשו אבל ממש לפני שהוא גילה אותי הוא הסתובב "הוא לא יודע שזה אנחנו בכלל, אני אומר לך עכשיו נברח והכול יהיה בסדר !" אמר רול מחייך "כולם יהרגו בשביל היחס שנקבל רק כי הרגנו את דוידוב" אמר טופח לו על השכם.

גיימס הסתכל עליי ועל השניים האחרים מסמן עם האצבעות – אחד, שתיים, שלוש וקמנו כולנו אני יורה לרול בכתף והוא נופל לרצפה, גיימס פיספס, אחד מהם גם פיספס והשני פגע לנוויל ברגל וגם הוא נופל.

השניים האחרים רצו מהר תפסו אותם ואני וגיימס התקרבנו מסתכלים עליהם מחייכים למבטיהם הכואבים. "אה עכשיו כואב לכם?" אמרתי בועטת לנוויל ברגל "נראה אותכם אחרי שאנחנו נטפל בכם, אתם תתחננו למות" אמרתי מסמנת להם לקחת אותם. אני וגיימס הלכנו לרכב שלי הוא נהג. "לסוע לאחוזה?" "לא נתן להם לסבול קצת, סע לבית שלך ומישם אני ייסע לבית שלי" אמרתי מושכת את הכיסא אחורה אך לפני שיכלתי להניח את הראש ולעצום עיינים גיימס הסתכל עליי "היא שלחה לי הודעה " הוא אמר ממשיך להסתכל על הכביש מתופף על ההגה לא מסתכל עליי "ומה היא רשמה?" שאלתי ממשיכה לשכב אבל עם עיינים פתוחות. "היא נפרדה ממני" אמר.

ומה אני אמורה להגיב עכשיו? להגיד לו 'אמרתי לך' או פשוט לנסות לנחם אותו?  לא ניסיתי אף אחת מהאפשריוית פשוט סתמתי, ידעתי שהוא סיפר לי כי אני אף פעם לא מגיבה, הוא פשוט מספר לי כדי להוציא את זה ולהשתחרר קצת, אז הוא נהג אני שכבתי והמוזיקה מהרדיו ממלאת את שנינו.

פרק חמישי :

"אז מה?, המפונקת הקטנה הציעה פה עסקה טובה " אמר מתקרב אליי. הוא הוציא מפית מהכיס של הג'קט המהודר שלו מנגב את הידיים מהדם, "עסקה טובה מאוד" אמר מושיט לי את ידו לעזור לי לקום קמתי מנקה את השמלה הקצרה שלבשתי בצבע אפרסק חלש. "שלא תעז לגעת בה " הוא אמר בקול חלש בקושי יכול לדבר אחרי מה שעשו לו. הסתכלתי עליו בוכה ללא הרף.

ואז קמתי ממצב שכיבה למצב ישיבה כולי מזיעה, עצבנית. כמו כל לילה אני מגיעה לאותו קטע בכל לילה. קמתי למקלחת מנסה להיזכר אבל אני פשוט לא מצליחה, לא מצליחה לזכור מה קרה באותו יום, אותו יום שאיבדתי הכול, איבדתי את הבן אדם הכי חשוב לי, את עצמי.  המים החמים נמגו והתחילו להיות קרירים אז יצאתי מהר מתעטפת בחלוק, מתלבשת לריצת בוקר שלי ושל סאם.

"אז איך ישנתם?" שאלתי את נוויל ורול כשנכנסתי אל המרתף באחוזה. הם היו קשורים בשרשראות מסביב הידיים שלהם והרגליים וגם אם הם היו רוצים הם לא היו זזים נייט טיפל בהם יפה מאוד אתמול.

רול הרים את הראש שלו מסתכל עליי במבט מתועב. "זה בסדר חמוד אני גם לא אוהבת אותך" אמרתי מתקרבת אליו לאט לאט, רוצה להכות אותו, להרביץ לו עד שהוא ימות עד שלא תישאר שום נשימה.

"אז איך זה להיזכר? " אמר גם הוא בחיוך גורם לי להיעצר במקומי ולהוריד את החיוך מהפנים "על מה אתה מדבר?" אמרתי תוהה איך הוא יכול לדעת על זה, אף אחד לא יודע על זה, אני לא סיפרתי לאף אחד, אני לא מאלה שמשתפות כל פרט בחיים שלהם או מספרת משהו שקשור אליי.

"לראות אותו שוכב על הרצפה, אנחנו מרביצים לו עד שנשמתו יוצאת לראות אותו צועק זה באמת תענוג" הוא רצה להמשיך אבל אני כבר הוצאתי את האקדח שלי ויריתי לו באמצע הריאות במקום הכי כואב "פעם אחרונה שתדבר עליו".

הסתכלתי על נוויל שעד עכשיו לא הגיב ואפילו לא הרים את הראש שלו "מה אתה יודע?" אמרתי מתכופפת אליו מצמידה את האקדח אל הראש שלו "אני לא יודע כלום, באמת !" הוא אמר מתחנן על חיו. הצמדתי את האקדח יותר קרוב אל ראשו "פעם אחרונה כי כמו שאתה יודע אני לא מהססת לירות". אך הוא לא אמר כלום, הרגשתי אותו רועד מתחת לידי וכדי להאיץ אותו התחלתי לספור מעשר ומטה. וכבר שהגעתי לשמונה הוא נלחץ וצרח "זה ג'וני, ג'וני ! בבקשה אל תהרגי אותי " אמר מרים את ידיו כחף מפשע. "איזה ג'וני?" שאלתי מקווה שזה לא מי שאני חושבת שזה "ג'וני מונטגומרי ". 

LOVE YOUUU ♥♥♥