- החלפתי עיצוב. הפרחים הסגולים האלה כבר עשו לי צרבת, ובתיקיית הרקעים שלי שמורים לא פחות מ-250 רקעים אופציונלים. הרקע הזה הוא הרקע הנבחר משום שאינו מכיל כל זכר לפרחים ונורא התחשק לי צבע אדום פתאום.

- הליכה עם חברה טובה.

- ראיתי בפעם השנייה את הסרט של האנה מונטנה ונדבקתי לשיר "the climb". שיר חמוד ביותר.

- מכנסיים שקניתי בצרפת לפני יותר משנה ו-6 קילוגרמים עולים עליי שוב. זו באמת הייתה משימה לא פשוטה, וגם לא נוחה, אבל נחמד לגלות שהירכיים השמנות שלי קטנו.

- הרגליים שלי חלקות ומאפשרות לי לשוב ללבוש שורטים כל עוד מזג האוויר מאפשר זאת.

אז ככה.

הלב שלי נופץ באכזריות שלא הייתה מביישת קרקס שמחזיק חיות מסכנות בכלובים בתנאים מתחת לכל ביקורת. אני שונאת את ההרגשה הזאת אבל היא מכה בי כל פעם מחדש. חשבתי על זה בדרך חזרה מההליכה. אתמול, כשהלכתי לים התנצלתי בפני עצמי על שאני חושבת על זה כל הזמן ולא נותנת לעצמי להמשיך הלאה. מסתבר שלב שבור דורש טיפול טוב יותר מזה שהלב שלי מקבל, ובטח העובדה שמזכירים לו שהוא שבור ולא נותנים לו להתאחות לא עוזרת.

עשיתי עם עצמי הסכם כזה: חברה סיפרה לי שההוא שאמר לי שהוא אוהב אותי נמצא בריליישנשיפ בפייסבוק, מדובר ב-3 וחצי חודשים אחרי שהוא אמר לי את זה. אם הוא התגבר עליי תוך שלושה חודשים (וטוב שכך, כי כל הסיטואציה ההזאת גרמה לי להרגיש אי נעימות מטרידה), אני אקח לעצמי 3 חודשים של התגברות מאז הניפוץ (ועכשיו כשאני חושבת על זה, הם ייסתיימו בדיוק ביום ההולדת שלי). מחרתיים זה יהיה חודש, נשארו חודשיים ויומיים.

אני לא יודעת אם זה יהיה באמצעות נתינת הלב שלי למישהו אחר שאולי ישמור עליו טוב יותר, או באמצעות הזמן שיעביר את הכאב, אבל אני אתגבר, היו זמנים יותר קשים מזה.

נ.ב. זה מזכיר לי שלא בכיתי כבר יותר מחודש. ההרגשה מוזרה, יבשה ומוזרה.

אני חייבת לסיים בסמיילי פוסט מדכא אך מלא תקווה שכזה.

10/10/2011

היום בערב לפני 3 שנים בדיוק, ישבנו כל המשפחה מהצד של אמא וחגגנו יומולדת 89 לסבתא.

אני זוכרת שאמא תמיד אמרה שהיה לה חשוב לחגוג את יומולדת 89 ולא את 90, כי הייתה לה הרגשה שהמצב של סבתא יתדרדר ושהיא לא תוכל להנות מחגיגות יום ההולדת של עצמה. היום אמא הולכת לקבר של סבתא. היא אומרת שהיא מעדיפה ללכת לשם ביומולדת ולא ביום השנה לפטירה.

איזה כיף לה, לסבתא. היא מסתכלת עלינו דרך עינייה החומות, מעשנת סיגריה שלא תוכל להרוג אותה יותר ומריצה את 91 השנים ועשרה החודשים שעברה בחייה. זה נחמד למות בהרגשה שכבר מיצית ועשית כל דבר אפשרי, לא?