ובסופו של דבר את רק בן אדם, צלם אנוש עם מחשבות ורגשות וצורך להוציא אותם איפשהו.

ובסופו של דבר את כמו כולם, עם שיער ועיניים וירכיים ענקיות.

ובסופו של יום את מודה בינך לבין עצמך שאת מתה מפחד. את כל כך מטומטמת שאת אפילו לא יודעת למה.

ואת כותבת קטעים חסרי פואנטה כי להתכונן למבחן בתנ"ך זה הכי לא בראש שלך.

ויש דברים שאת רוצה להגיד אבל את לא אומרת, אפילו לא פה.

בסופו של דבר יש תחושה כזאת שהזמן לפעמים נעצר. השנה נגמרת עוד חודשיים, ואת לא התקדמת הרבה, לא השתנית הרבה.

את תוהה איך העברת שנה כמעט שלמה כשהיא כולה ריקנית כל כך, בלי כמעט זכרונות להאחז בהם.

ועוד מעט מגיע הקיץ, ואיתו צפים הזכרונות מהקיץ שעבר. זה כל כך כואב. הלילות הכמעט לבנים. הצופים, הו, הצופים. המוות של סבתא. מעבר דירה.

בשנה שעברה כששאלו אותי איך עבר עליי החופש, עניתי שהיה לי חופש מאתגר. לא שאלו יותר, לא פירטתי.

טוב נו, עד הערב כבר יקרו חמישה דברים טובים.

נקודת זכות: כבר אי אפשר להגיד עלייך שאת וונאבי.