לוקח שעה לרשום את הכותרת בכל פעם. אניווי:

- גיליתי שבעצם הגשתי למורה לטכ"ם דיסק שאין בו כל מה שהיא ביקשה. אז מהר מהר הכנתי אחד אחר. ועל הדרך גם שיפצרתי את האתר שלי והוא דיי חמוד. רק חסר שם.

- למדתי בערך לתנ"ך. מזל שיש מעט חומר.

- החלפתי לק.

- מצאתי שירים יפים ביוטיוב בז'אנר שאני בדר"כ לא כל כך שומעת.

- הבהרתי לאבא שחשוב לא פחות מהקניות, זה להביא איתו את כל השקיות שלהן.

אני כלבה.

ולא במובן שאתם חושבים. בעצם אולי גם במובן שאתם חושבים.

אבל חשבתי על זה לפני חצי שעה במקלחת. אני כמו הכלבים האלה, המבוגרים, הלא-הכי-יפים שכל עמותה לאימוץ חיות מחזיקה אצלה, בתקווה שיגיע אדם טוב שיראה את הקסם שבה ויאמץ אותה. הם תמיד כותבים בתיאור משהו כמו: "בוני היא כלבה מקסימה וביישנית, שלא מסתדרת עם כל אחד, רק מי שיתקרב אליה וילטף אותה יראה את הקסם המיוחד שלה ויתאהב בה מיד". וזה אולי קצת דומה לי (לא מאוד, קצת). כי גם אני כזאת. קרה, נושכת, נועצת מבט מקפיא, וזה בהתחלה, בעצם כל הזמן, עד ששוברים את המגננות שלי. כששוברים את המגננות שלי, אני אולי לא קסומה ואולי לא יתאהבו בי מיד, אבל אני חושבת שיוכלו למצוא אור וחום בתוך הקרח. אולי אפילו אפשר לחבב אותי. הבעיה היא, שבניגוד לכלב, קצת ליטופים ואוכל טעים לא ישברו את החומות שלי. הן נבנו לאיטן במשך יותר מעשור והן תמירות ורחבות ידיים ועשויות אבן. איך שוברים את החומות שלי? לא יודעת, גם אני מנסה.

לילה טוב

שבוע טוב