"שבו!" צעקתי על שתיהן במעבר האוטובוס. אנחנו היינו שלוש, ומקומות היו שניים. הן הצטופפו ופינו לי מקום.

"את צריכה להיות מורה." אמר האיש הלא מוכר וחייך אלי.

"לא נראה לי," עניתי, כמה שזה עצוב מעמד של מורה פה הוא איום ונורא, אני הולכת להרוויח יותר מ-5,000 שקל בחודש ואני לא עומדת לצעוק על חבורת גושי הורמונים מתפרצים בשביל תלוש המשכורת שלי.

"כן, המעמד של המורים פה הוא גרוע", האיש כאילו קרא את מחשבותי, "גם של הרופאים, עושים מהם זונות שזקוקות לכסף והכול בגלל אסוניהו הזה שדואג רק לתחת של עצמו. הליכוד הזה זה אסון."

ומפה לשם השיחה הגיעה לכמה שהליכוד היא מפלגה נוראית, ובראשה שרה וביבי נתניהו האיומים, כמה שכולם הם גנבים מוצצי דם שדואגים רק לעצמם, כמה שהטייקונים מתעשרים על חשבוננו.

אני חייבת להודות שלא הבנתי את רוב השיחה. אישה שישבה לידי ולקחה גם היא חלק בשיחה שסובבה את ראשי היושבים באוטובוס, פירשה עבורי כמה מהמושגים בהם השתמש האיש, והסבירה לי קצת על השמות שהזכיר. זה היה מעניין לשמוע דעות שונות (וקצת קיצוניות) מאלה שאני מכירה. השיחה שלנו עברה גם דרך המזל שלי ("קשת הא? אתם אלה הקלילים שאוהבים חופש וספורט. זה מזל טוב, אל תשני אותו.") והגיעה גם לכמה שאני חכמה ומבינה כל מה שהוא אומר, ושיהיה בר מזל מי שיתפוס אותי (האומנם?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!)

כמה חיוכים, הנהונים ומלמולים על המחאה החברתית של הקיץ, על שביתת המתמחים ועל כמה ששמעון פרס נחמד הספיקו לי על מנת להתחבב על האיש, שאת שמו אני עדיין לא יודעת.

הוא גם אמר לחברות שהיו איתי לדאוג שלא אשתנה לעולם ושאשאר ככה כי אני מדהימה.

טוב נו.