"בואי נראה מה הביבי הזה עשה לנו הפעם" אמר לי לקוח בשנות החמישים לחייו שקנה את העיתון של יום שישי.

ואני, מה אענה לו? אמרתי "כן".

"אני אומר לך," הוא המשיך, למרות שמבחינת קופאית ולקוח, מערכת היחסים ביננו אמורה לבוא אל קיצה בשלב זה, "צריך לרדת מהארץ, ילדונת. את בטח תרדי מהארץ כשתהיי גדולה."

"לא." אמרתי בפסקנות (ובחיוך, כי אני מחייכת לכל הלקוחות).

"אבל הכי טוב בחו"ל, יותר טוב מפה, אני חייתי כמה שנים בגרמניה והיה יותר טוב, כל המיסים שמשלמים וכל מה שהולך פה, למה לחיות פה?"

"כי זאת הארץ שלי, המדינה שלי וכאן אני גרה, לא רואה את עצמי בשום מקום אחר. וחוץ מזה," הוספתי בתמימות, "אני ילדה, אני עוד לא משלמת מיסים."

"שיהיה לך המון בהצלחה, ילדונת." (הוא קרא לי לפחות שלוש פעמים 'ילדונת' במהלך השיחה) האיש חייך אליי והלך.

"תודה, שבת שלום."

הלקוח שאחריו היה בדיוק באותו ראש.

"את לא רוצה לעזוב את הארץ?"

"לא," עניתי באותה החלטיות מחוייכת, "זאת הארץ שלי ואני נשארת כאן."

הלקוח השני כבר לא התווכח, סיפר לי עד כמה עדיף בחו"ל, ואני הקשבתי בנימוס וגיחכתי במקומות הנכונים, עד שגם לו אמרתי "שבת שלום" והוא הלך לדרכו.

אז רק הערה קטנה, אני יכולה להבין את אלה שטוענים שלא טוב פה וצריך לרדת, אבל אין שום צורך לשכנע גם אותי. לא גדלתי על ערכים פטריוטים קיצונים של לעשות הכול למען הארץ, אבל אבא תמיד לימד אותי המון על המנהיגים הגדולים שהיו פה, על דוד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין ועוד המון, ביניהם גם שמעון פרס, שאני חושבת שהוא פשוט איש מקסים (פגשתי אותו פעם בחתונה).

ובכלל, אם שונאים אותנו גם פה, כשאנחנו הרבה, יהיה קל יותר לשנוא אותנו כשנהיה מפוזרים וחסרי כוח להשיב מלחמה. (1939 מזכיר משהו?)

אז אני נשארת כאן, וגם אם אני אהיה האחרונה שתשאר כאן (מה שכנראה לא יקרה), אני נשארת כאן.