ולפעמים אני אומרת לעצמי, אולי תפסיקי להשקיע, תצאי ותבלי, את לא חייבת שכל הציונים יהיו מעל תשעים, שבעים אחד לא יהרוג אותך. ואז מתקשרת אליי חברה ומבקשת שאפתור עבורה תרגיל במתמטיקה. אני אומרת לה שאפילו לא התחלתי את העבודה לחופש ושפשוט אין לי מושג. היא מנתקת ב"תודה" ולא קשה לשמוע את האכזבה בקול שלה. אני משרבטת את התרגיל על דף אקראי ותוך שלוש דקות שולחת לה תמונה עם הדרך והפתרון בוואטסאפ.

אז אני תוהה האם פשוט נועדתי לעשות את זה. הרי זה לא שרע לי במקום שאני נמצאת, להשקיע בין שלוש לחמש שעות עם מלא הפסקות באמצע יום לפני מבחן ולקבל את התשעים שלי. ולמה בעצם לא להקשיב ולהשתתף בשיעורים? הרי אני ממילא כבר שם, אז אני משרבטת רוב הזמן ומקשיבה בחצי אוזן למקרה שהמורה תזכיר משהו על חומר שאני יודעת ואז אני אוכל להגיד משהו חכם, כך שהיא תחשוב שאני מקשיבה בכל השיעורים שלה ואני אוכל לשרבט כל הדרך עד לתעודה טובה.

לכן אני חושבת שבשנה הבאה אנסה להתחיל ולסיים באותה נקודה, לא צריך ללכת סחור סחור. בכיתה ט' ניסיתי להמריא והתרסקתי, בכיתה י' נחתתי בלב ים שורץ כרישים והצלחתי להגיע לחוף מבטחים. אל תצפו שבכיתה י"א אני אצליך להתקדם במים העמוקים ולא לטבוע, אני מעדיפה להשאר יבשה על האי. אני חושבת שלהציב לעצמי מטרה ששנת הלימודים תהיה שקטה וחביבה היא אפשרית ועומדת בגבול הטעם הטוב.

עוד כמה שעות אכתוב חמישה דברים.

זה היום האחרון לשאול אותי שאלות לסרטון, מחר אני מתחילה לצלם!

להתראות.