(דמיינתי את הפוסט הזה באלף ואחד נוסחים, אבל החל מרגע זה הוא עולה על הכתב ו'מה שיוצא אני מרוצה')

זאת הכותרת של הפוסט. זה מעין אות קלון שיביא חרפה על היום הזה. ובכן, ודאי ציפיתם לפוסט שיתאר את הסיוט שעבר עליי החל מההשכמה של שש ורבע בבוקר, אולם לאחר הרבה מחשבות והתלבטויות לאורך כל היום הזה, החלטתי לחסוך מכם את פרטיו הידועים לשמצה. חשבתי בהתחלה להראות לכם כיצד תיעלתי כל אחד מהם לדבר טוב, אבל החלטתי להמשיך במתכונת הרגילה שלי. עוד שבוע, חודש, וואט אבר, אני לא אזכור אילו דברים רעים קרו לי, רק אזכור שקרו, ואולי זה כדאי. אני רק רוצה להוכיח, לעצמי וגם לכם הקוראים, אני כן נלחמת, ולא, זה לא קל. אני לא מוותרת על המקום הזה, על חמשת הדברים הטובים שהפכו לחלק כל כך נרחב ממני. הייתי רוצה שהדבר הראשון שכל אדם שפוגש אותי לראשונה ידע עלי, זה על המקום הזה (כמובן יש את הסיבות הברורות מאליהן לעובדה שאני לא עושה את זה). כל כתיבה פה היא מעין שידור חוזר של כל הטיפות הקטנות של אושר שנוחתות עליי, הן מעטות ואני גומעת אותן בתאווה.

ולאחר ההקדמה החפירתית שלי, להלן הפוסט במתכונתו הרגילה.

- מסתבר שה-100 במתמטיקה הוא למעשה 102, פשוט לא היה ניתן להקליד ציון שהוא יותר מ-100 במחשב. וזה הציון השני הכי גבוה בכיתה!

- היום עבר יחסית מהר. כאילו שהגוף מתרגל לזה שמדובר ביום ארוך והוא לא מתלונן, כדי להקל עליי.

- הייתה לי הליכה עם חברתי הטובה. זה מצחיק שאנחנו מכירות רוב החיים שלנו אבל אני עדיין לומדת עליה דברים חדשים. זה עם כל החברות הטובות שלי ככה, אני חושבת שזאת דרך לדעת שהחברות חזקה.

-  הגשתי את השיעורים ב"עיצוב תוכנה" והמורה דיי התלהב.

- לבשתי לבית הספר את אחד הג'ינסים החדשים שקניתי בזארה בחו"ל והרגשתי בו יפה (הכול יחסי!)

להתראות!