- ביום חמישי היה שיעור חינוך ולגמרי לא הסכמתי עם כל מה שהמורה אמרה, וזה דרש את כל כישורי האיפוק שאין לי, אבל הצלחתי לא לומר כלום.

- בשיעור פיזיקה פתרתי תרגיל שאבא הסביר לי על הלוח ולפתע הרגשתי קצת פחות אנטי- פיזיקאית.  

- החליטו לדחות את המבחן בתנ"ך ממחר ליום ראשון הבא!

- הייתי באירוע של המשפחה והשעות האלה היו יכולות לרדת לטימיון אילולא היה שם את המלצר הכי חתיך בגלקסיה (הגזמתי אבל הוא היה מ מ ש חתיך).

- וגם אמרו לי שם שקיבלתי מחמאות ולא הבנתי מה זה אומר אבל בתור חולת צומי אני לא מתנגדת לדברים האלה. 

- אתמול היינו בלחץ כי לא הכנו שיעורים אבל הסתבר שהם ליום רביעי הקרוב.

- הספק השיעורים שלי היה לא רע אתמול, ואפילו ישנתי צהריים במשך שעה וחצי.

- אתמול יצאנו לחגוג את יום ההולדת של החברה הממש טובה שלי והיה ממש ממש כיף!

- וגם בחזור היה לנו נהג מונית ממש נחמד שאפילו לא נהג גרוע וזה לגמרי לא מובן מאליו.

העדכונים לעיתים רחוקות מוציאים אותי מדעתי. אני לא מסוגלת לראות איך הדברים הטובים שלי נשמטים מהזיכרון כי אין לי זמן לכתוב אותם. זה מעורר בחילה.

הבעיה הקשה היא שהלחץ רק התחיל והם כל הזמן אומרים לנו: "ותרו על התחביבים שלכם", "ותרו על חיי החברה שלכם" או  "אתם בחרתם במגמה הזאת". אבל מה הם יגידו לי? ויתרתי כבר על השניים, אני ישנה ולומדת ומדי פעם מבקרת פה כדי להזכר שלפעמים החיים שלי הם לא רק זבל טהור של שיעורי בית ומבחנים (אני אפילו חולמת על הלימודים בלילה, אמת). אני לא מתכוונת לוותר על החצי שעה המסכנה הזאת הזאת פעמיים בשבוע שאני נמצאת כאן ועל קורטוב השמחה היחיד שנשאר ממני כשהם שומטים את הקרקע תחתי.