ואוו כל הסיפור הזה שהולכים לירות גם בנו כל כך מלחיץ!

וגם סבא בבית חולים ואבא בחו"ל.

אז כל היום הראש שלי היה עסוק במחשבות.

ושכחתי את הסריג השחור והמכוער שלי בכיתת המתמטיקה שלנו.

ואז הייתי יותר עצובה.

ובכלל ידיד שלי התבדח איתי על משהו שקשור בדרך כל שהיא במוות וכמעט התחלתי לבכות.

ואני אפילו לא במחזור אז ממתי נהייתי כזאת עיסה של רגשות?!

(בסוף חברה מצאה לי את הסריג בכיתה ההיא של המתמטיקה)

חלמתי בלילה שסבא נפטר וזה היה מוזר, פשוט כך.

ואחר כך בכל השיעורים פשוט ישבתי ודמיינתי איך זה בלי סבא. זה לא היה שונה מ"איך זה עם סבא" כי לסבא יש מסלול קבוע של מיטה-כורסא-טיול בחוץ ואת הכול הוא עובר בעודו ישוב על כיסא גלגלים. זה פשוט היה נורא עצוב. חשבתי על זה שאולי אני אצטרך במקרה ללכת לסופרפארם הקרוב, שהוא בעצם מקום העבודה שלי לשעבר, והם יראו אותי באמצע יום לימודים ויתהו מה אני עושה שם, ואני אגיד להם את האמת כי אני לא יודעת לשקר והם יעמדו שם חסרי אונים ולא ידעו מה להשיב לי או איך לנחם וזה יהיה רגע מביך. אבל סבא ככל הנראה הולך לצאת מזה, לפחות לדברי אמא ולכן את התרחישים האיומים שלי נצטרך לדחות למועד מאוחר יותר.

בכל מקרה, אחרי ששמענו על הירי לעבר תל אביב, בוטל שיעור הטניס שלי, וחבל כי במשך חצי קורס אסמבלר שיננתי לעצמי בראש וגם כתבתי על היד לא לשכוח:

יש לי יד גברית!

ומרוב לחץ הכנו את הממ"ד שהוא החדר של אחותי לעת צרה, והוצב בו ארגז שמכיל מצרכים שיספיקו למשך שנה במקרה שתיפול פה פצצה גרעינית (חס ושלום לא עלינו):

התבטלו לנו שעתיים במערכת ואנחנו נתחיל מחר שעה רביעית.

וגם חידשנו קבוצת וואטסאפ חצי נטושה של החברות מהכיתה הקודמת, כך ששעשענו אחת את השניה כדי להשכיח את הלחץ של המלחמה ושלחנו תמונות מצב מצחיקות ומלחיצות שלנו.

ואם תביטו היטב בתוכן הפוסט תמצאו שציינתי פה מספיק דברים טובים בשביל לפרוש לישון.

מאחלת לכם שתספיקו לרוץ למרחב המוגן!

אוה כן, אם אני אמות מטיל בבית הספר זה לא יהיה בכלל מהטיל, זה יהיה כי נרמסתי למוות בידי בהמות-תלמידים שרצו להגיע למרחב המוגן בכל מחיר, ו.. המרחב המוגן שלנו הוא המסדרון, שהוא יעיל בערך באותה מידה כמו ללכת לגדר של עזה ולצעוק "תירו בי!" הייתם מצפים שבבית ספר של 2000 תלמידים מישהו ידאג לאיזה מקלט מסכן ותקרה שלא מתפוררת גם בלי פאג'רים למיניהם.