לא ראיתי אותו היום בסוף.

ואז שוב איבדתי ריכוז.

בבוקר ישבתי במרץ להכין את התיקון מבחן בהיסטוריה כדי שאני אספיק לסיים שיעורים במתמטיקה כדי שאוכל גם ללמוד קצת למבחן בלשון אבל אחרי שהוא אמר לי שלא נתראה היום אז האטתי את הקצב עד להפסקתו.

ועכשיו אני מזגזגת בין לשון ומתמטיקה כל חצי שעה. וגם ישנתי מחמש וחצי עד שבע בתקווה שזה יעודד אותי קצת.

חבל. השיער שלי נראה טוב היום.

אחר כך הייתה לנו שיחה כזאת של ניסיונות לקבוע מתי כן ניפגש השבוע. זה שיעשע אותי קצת, העובדה שזה הרגיש כמו שיחת משא ומתן בעסקת חילופי שבויים, אבל גם קצת העציב. שנינו אנשים חסרי זמן. הוא כי הוא ספורטאי ואני כי אני חננה. וידענו שזה יכול ליצור בעיות.

אני כן מקווה שאם נהיה חברים נצליח לעבור את זה איכשהו. אני לא יודעת איך מתגברים על חוסר זמן.

וגם מאז שאנחנו במעין... קטע כזה... אז שמתי לב שאני פחות לומדת.

כל הזמן הזה ידעתי שהאובר- השקעה שלי בלימודים נובעת מריקנות ולא כי באמת אני רוצה להצטיין. זה נכון לגבי כל המקצועות חוץ ממתמטיקה, כמובן. אז עכשיו, כשקורה משהו בחיים שלי שמסיט את הדעת מחרישות-חרישות-חרישות, אני פשוט נוטשת את כל מה שעבדתי בשבילו. אני לא יודעת אם זה טוב או רע.

מחד גיסא, זה מעולה, וודאי חלק מידידי הטובים ביותר שממלאים את תיבת התגובות בנחמדות האין סופית שלהם יסכימו איתי. 'עכשיו את סוף סוף חיה', תגידו, ולא אוכל להתווכח על כך. ומאידך גיסא, זה בעייתי, כי אני לא יכולה להיות תלויה בזה, במה שקורה או עומד לקרות כי זה עדיין לא יציב. זה מגדל קלפים שיכול להתפורר ברגע ואני מבינה את זה. 

כל הזמן אני לא מפסיקה לתהות אם אני לא פזיזה מדי כי התנשקתי איתו אחרי שבועיים של הכרות. בסך הכול זאת לא נשיקה ראשונה שלי ושנינו רצינו את זה. מצד שני אני לא יודעת. אני מניחה שאין לי שמץ של מושג מה אני צריכה לעשות ובאיזה שלב בא כל דבר וזה נובע מכך שאין לי מודל לחיקוי. לרוב הבנות שאני מכירה יש איזו אחות או בת דודה או סתם חברה שמבינה בבנים שיודעות מה צריך לעשות ואיך, וגם איך רומזים. אבל אני לא יודעת את זה אז אני פועלת מתוך אימפולסיביות של מה שאני רוצה או לא רוצה באותו רגע. זה כנראה לא דבר נכון אבל אני אאלץ להמשיך לנהוג ככה עד שאני אבין מה אני עושה. בסופו של דבר זה כן דיי עבד עד עכשיו אז אולי אני בסדר בזה.

אז זהו.

מסתבר שכשאני בקטע, יוצאת הרבע פולניה שבי ומדווחת על ההיסטריה שלי לכל בן אדם בעל שתי אוזניים פועלות על הפלנטה הזאת.

ואני באמת בהיסטריה, באמת באמת ואני גם מרגישה אהבלה שאני ככה כי זה לא שאנחנו מאוהבים עד מעל הראש או משהו, אנחנו בסך הכול מנסים להכיר.

הגיוני שפיתחתי את החרדה הזאת בגלל המקרה הקודם שהיה ונגמר רע ואני פשוט בטוחה שכל דבר שהוא עושה או אומר רק מעיד על כך שנמאס לו כבר אחרי שבוע. והרי זה לא שאני יכולה להודות בזה בפניו כי הוא חושב שאני חמודה ואני לא רוצה להרוס את זה עם ההיסטריה שלי.

וברור הרי שהיקום לא יאפשר לי לשהות באופוריה מעל לשבוע וחצי ברצף. הרי צריך לחלק קצת שמחה לאנשים אחרים.

וגם אני לא אאפשר לי. הרי אני נהנת להיות קורבן של הנסיבות. ברור לי שזה טיפשי אבל זה ממש קל. חחחח.

מור רוצחת הספרים.

אני זוכרת שלפני מלא זמן ידיד שלי אמר לי שאם מחברים ככה שני ספרים, עמוד לעמוד, החיכוך ביניהם כל כך חזק עד שהם לא מסוגלים להתנתק ואפשר להרים דברים מאוד כבדים בעזרתם. לכן בעזרת שאני ספרים שאבא קנה לי לפני כשנה וחצי ועד היום לא קראתי, החלטתי לערוך את הניסוי בעצמי כדי אולי להרגע קצת (כי מה יותר משעשע חוץ מאימות עובדות פיזיקלאיכסיות)?

חוץ מזה הוא בשוק כל פעם מחדש מזה שאני הסנג'רית של הכיתה שמלמדת את כולם למבחנים ונותנת לכולם להעתיק שיעורים. הוא אומר שהחננות של הכיתה הן בדרך כלל מכוערות כאלה ושאני יפה (הסמקתי איזה שבע פעמים בגלל זה).

וכשהוא בא לשכונה שלי ביום רביעי הוא אמר שזה הכי רחוק שהוא הלך בשביל מישהי. והוא ויתר על אימון בשבילי (למרות שאמרתי לו לא).

ובהודעות הוא לא כותב פעלים בגוף ראשון עתיד עם י' בהתחלה, אלא עם א' כמו בן אדם נורמלי!