ואתם יודעים מה הבעיה כשיש אי סדר בראש? שהוא מלווה באי שקט אינסופי וחוסר מנוחה תמידית. בעיני רוחי אני ממש יכולה לראות מערבולת כחולה כזאת שסוחפת את כל המחשבות שלי ומערבבת אותן זו בזו. ואז הכול מחשיך. ואז יש לי בחילה. עכשיו למשל. עכשיו יש לי בחילה. הבעיה בבחילה הזאת שהדרך היחידה להפטר ממנה היא לאכול שוקולד. ושוקולד. שוקולד עושה עוד בחילה. אני מרגישה זוועה, אני חושבת שהמון זמן לא הרגשתי ככה, אולי מאז היום הזוועתי ההוא לפני שנה וחצי שקצת נשבר לי הלב. אבל עכשיו אין לי כאב חד בחזה ורצון להתבודד במשך שארית חיי. יש לי חשק עז וכמעט בלתי נשלט להכנס למקלחת ולהשאר שם שעות על גבי שעות. אפילו שכל הדוד שמש הכושל שלנו יסיים את תפקידו ליום זה ואני אשאר תחת זרם קולח של מים קפואים שיעשו לי צמרמורת. לא אכפת לי. ואחר כך אני אתבודד במשך שארית חיי. וזה כזה מוזר. כי טכנית לא קרה שום דבר רע, אבל בעצם כן. אני חושבת שיש לי בעיה של היסטריית יתר. למה אני עושה עניין מכל דבר? ואחרי שהמחשבה הזו נסחפת לתוך המערבולת, נופלת יחד איתה גם תחושה עזה יותר של שנאה עצמית. שנאה עצמית זה כל כך מרגיז. שנאה עצמית מהווה רק פתח נוסף לעוד שנאה עצמית, ובכלל, זוהי מערבולת בפני עצמה. במערבולת של השנאה העצמית אין טעם להאבק בכלל, אילו אני עצמי הייתי נופלת אליה, לא הייתי יוצאת חיה. זה מזכיר לי קצת את הסרט מהיום, "גוף מארח", כשהדוד של מלאני / ואנדה / זה, אמר לה שמי שנופל לתוך המים שם לא יוצא חיי, והתמונה הזאת נדבקה לי לראש, ואם ראיתם את הסרט אתם יכולים להציץ לראש שלי ולראות את המערבולת שם. אבל החיסרון הגדול ביותר של המערבולת הוא, שהיא מפריעה לי להתרכז בלימודים. כל כך הרבה שיעורים יש לחופש הזה וגם ככה תיארתי לעצמי שלא אצליח לעמוד בכולם. אבל עכשיו, עכשיו בכלל. תחושת הגועל לא עוזבת אותי לרגע ואני מרגישה תלויה בין שמים וארץ, אין לי מה לעשות ואני לא מסוגלת לדבר על זה. וזה באמת לא כזה נורא כמו שזה נשמע. זה בכלל מרגיז אותי. שמי שיקרא את זה יחשוב שמינימום נאנסתי, מרוב הרחמים והשנאה העצמיים שהולכים כאן. וזה לא ככה, גם לא ממש קרוב. וזה גם מה זה לא טיפוסי. לי. לא טיפוסי לי. אני באמת לא כזאת. ומי ידע שאני אכנס לכזאת היסטריה מהכלום הזה? ואני כבר יומיים ככה. ואת החיבורים בלשון זנחתי. אסור לזנוח חיבורים בלשון. ומתמטיקה. יש לי מבחן ביום שלישי דמוי בגרות. ומחשבים. ופיזיקה, עומד להיות לי מבחן בקרוב על חומר שאני לא מבינה בו. ואז אני נגשת ופותחת ספר של עיצוב תוכנה אבל לפתע שוב רפלקס ההקאה שלי פועל ביתר שאת, ואני נלחמת בו. אני מנצחת. אני תמיד מנצחת בקרבות הלא חשובים.

 אני חייבת לסיים פוסטים בחיוך, זה סוג של אינסטינקט.

אל תדאגו לי.