אני חופרת פה דיי הרבה. מודה באשמה.

מחר יש לי מתכונת במתמטיקה וסף ההיסטריה כאן מרקיע שחקים. באמת! אני תולה בעצמי המון תקוות וגם החברים שלי והמורים מאמינים בי אז זה בכלל מפחיד. זה המאמץ האחרון למגן מאה ואני חייבת להצליח.

בכל מקרה, הכנתי לנו הפעם פוסט חזותי מלא בתמונות (סתם, יש כאן שלוש) לכבוד המאורע וגם לכבוד זה שקיבלתי סוף כל סוף גלאקסי חדש ששילמתי עליו בעצמי:

חלק קטן מהתרגילים שעשיתי לקראת המתכונת. כל התרגילים נעשו רק בשבוע האחרון. יש לי לפחות שלושה קלסרים ושתי מגירות מפוצצים בתרגילים ישנים יותר.

העובי של הערמה. יצא אומנותי כזה עם פוקוס מקדימה ומטושטש מאחורה. מה שגלאקסי 2+ יודע לעשות...

וזה לא כולל, כמובן, תרגילים בגיאומטריה שאני פותרת על ידי סימונים על השרטוטים בספר. 

כהמשך לפוסט הקודם. בשתיים בצהריים בערך השנאה העצמית שוב נכנסה דרך החלון האחורי של המוח שלי והפריעה לי לפתור תרגילים. אז אמרתי לעצמי שאם אני כבר פורקת רגשות, לפחות שיהיה אומנותי. יש משהו עמוק וקלישאתי לדעתי בזה שהפחדים הם בצבעי מרקר והמשפט האחרון בשחור.

זה היה אמור לצאת יפה יותר אבל המרקרים עשו לי כתב מכוער וחשבתי שלעשות את זה מההתחלה יוריד מהעוצמה של הרגשות שדחסתי לשם.

מוזמנים להחזיק לי אצבעות מחר ב-8:00 (ולדאוג לי לאספקת שוקולד כדי שלא ארדם באמצע).

אני חוזרת לבני גורן ב'2 ולאלי מיטב נסיכיי.

עריכה 20:57

יש לנו היום חודשיים אז למה אתה לא שולח לי סמס אחד קטן וחמוד ומסכן למען אלוהי הקיטשיזם?!

לא ביקשתי דובי וגם לא שרשרת ולא פרח ואפילו לא, רחמנא ליצלן, שיחת טלפון. רק הודעת וואטסאפ עם לב או נשיקה. זהו.

ועכשיו אני אהיה ממש עצבנית. כי אני גוש הורמונים שאמור לקבל מחזור בקרוב וחבר שלו לא שלח לו, לגוש הורמונים הזה, סמס עם לב למרות שהגוש הורמונים טרח להניח רמז עבה כל כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

"יש לנו חודשיים השבוע, אתה יודע?"

"באמת, מתי?"

"ביום שני."