היה הייתה ילדה בת אחת עשרה וחצי בעלת כמה קילוגרמים עודפים ושמה מור. למור היו מספר חברות שלא ממש אהבו אותה בשל היותה ממש ממש מעצבנת, בעלת כריזמה וקסם אישי השואפים לאפס וכנראה בעיקר בשל היותה מתבודדת ודכאונית.

בתקופת הבת מצוות מור מעולם לא רקדה. בפעם הראשונה שבה הובאה במועדון היא חטפה כאב ראש עצום מעוצמת המוזיקה ונחנקה מהעשן שהתפוגג ברחבה ומיהרה להתקשר לאבא שיבוא לקחתה מן המקום האיום. מאז, בכל בת מצווה שממנה לא הדירה את רגליה, מור השתדלה עד כמה שניתן להתרחק ממקורות הרעש והפכה לאלופת העולם במציאת פינות ישיבה שקטות שיאפשרו לה להתבודד כרצונה. לרחבת הריקודים הייתה מגיעה לרוב על ידי אילוצים ותחנונים מצד חברותיה וגם שם הייתה עומדת כפסל דומם ומתבוננת בגוש הרוקדים הנע לפי הקצב, במה שנראה לה אז ככישרון רב. מור שנאה כל דבר שקשור בבת מצוות, החל מהצורך למצוא בגד חגיגי, מה שהיווה משימה מסובכת עבור מור מאחר שבכל פעם שאמא מדדה לה בגד חדש, היא הייתה יוצאת בקריאות "אוי, הבטן בולטת!" נואשות, וכלה במציאת בן זוג לריקודי הסלואו, שבו מיאנה לקחת חלק. בת המצווה שלה עצמה נערכה בבאולינג ללא שום זכר לריקודים.

היום מור בת שש עשרה וחמישה חודשים ויומיים ולאחות של ידיד שלה נערכה בת מצווה שאליה הוזמנה בהתראה של שלוש שעות. כי הרי, מה יעשה אדם שנאלץ להגיע בעל כורחו למסיבה של קרוב משפחה מדרגה ראשונה? יגרור חברים שיסבלו ביחד איתו, כמובן. לכן מור הגיעה, בלווית אותו ידיד ועוד ידיד ועוד שתי חברות, לבושה בחולצת סתם ומכנס קצר-קצר ועם מאה שקל בכיסה כמתנה למסיבת בת המצווה שנערכה בבריכה. מור גם הפעם לא ממש רקדה, אולם נהנתה להקשיב למוזיקת הזבל שהיא כה אוהבת בעודה יושבת עם כמה חברים וצוחקת. אבל הפעם כל העסק התנהל עבורה אחרת.

כבר שנעמדו ליד האוטובוסים מיהרה מור לקחת פיקוד ולהרחיק את הילדים מלאי האנרגיה ששעטו לעבר הרכב הגבוה, מהכביש. בין לבין התבדחה עם כמה מהם ולא היססה להחזיר עקיצות שנורו לעברה (גם אם עשתה זו בצורה לא מאוד אלגנטית, או שמא אלגנטית מדי)... בהמשך מור הקדישה רבות מזמנה על מנת לשכנע את הילדים לשבת באוטובוס במקום להתרוצץ הלוך ושוב. בני ה-12 הצווחנים לא חדלו מלהציק לה וחלקם עשו את צעדיהם הראשונים בעולם הפלרטוט לנגד עיניה בעוד שהבנות התלהבו מחיצוניותה של הנערה המדוברת וסרבו להאמין שמור לומדת במגמת מחשבים (גאד הם חשבו שאני במחול)! גם בדרך חזרה מצאה עצמה מור משתתפת בחלוקת מידע רכילותי עם שותפותיה להליכה לאוטובוס כאשר הן אוחזות בידיה ולרגע, בהתעלם מהעובדה שכבר הגיעה לגיל התיכון, הרגישה שייכת לחבורה. מפטפטת וצוחקת ומתלהבת מעצמה. בסוף הערב מצאה עצמה מור מלווה מספר ילדות הבייתה שהסתברו כשכנות שלה ומאזינה למחמאות רבות על המכנס המגניב שלבשה ועל עצם היותה פשוט נחמדה.

וכך חוויתי למעשה חזרה לגיל המצווה. מעין רגרסיה מלאכותית שאפשרה לי לקחת חלק באותו האירוע בפעם השניה, רק הפעם בתור מישהי אחרת. חכמה יותר וכוסית יותר, לא הייתי אומרת "חברותית יותר" אולם "יודעת להתאים עצמה למצב החברתי שבו היא מצויה ולהתחבב על הסובבים אותה על אף גילם", משהו כזה. אני חושבת שהייתי מאושרת כמעט כמו הילדה שחגגה יום הולדת, מבין שפתיי לא יצאו חיוכים כנים כל כך כבר המון זמן.