- אתמול ב-11 הגחתי למשימה הסודית שלי דרך שער בית הספר. סתם, פשוט לא רציתי שאף אחד ישים לב אליי ויזכר שיש לי יום חופש ואני לא אמורה להיות פה, ולא רציתי להסביר שבאתי לקחת את הציוד של מדעי המחשב ששכחתי בלוקר (שבכלל לא מועיל לי עכשיו, יופידידו). אבל אף אחד באמת לא שם לב אליי וזה טוב.

- הלכתי לדואר בשביל אבא.

- הגיעו הכיסאות החדשים שאבאמא הזמינו (יש להם טעם... אקזוטי, בניסוח עדין. שני כיסאות שחורים ושניים לבנים, כאילו WTF)?

- הורדתי שיערות ברגליים וסוף כל סוף אני יכולה להסתובב בשורטס ככל (בנות) האדם.

- המנקה סדרה לי את כל הבגדים שהיו מפוזרים על המיטה וישנתי איתם במשך שבוע (באמת שתכננתי לסדר לבד אחרי הבגרות והיא הקדימה אותי)!

- הגיתי רעיון למעשה נחמד ואפילו לא הייתי פזיזה ונועצתי באבא כדי לצאת פוליטקלי קורקט.

- אני בבית רוב הזמן ומתבטלת ופה ושם עושה כמה תרגילים כדי להרגיש טוב עם עצמי. כיף כיף.

- היום אני ואחותי הכנו ארוחת צהריים ביחד ויצא לנו להיט!

ובראיה ליום המחר.

מחר תתקיים הבגרות שלי במדעי המחשב ב'. להגיד שאני סופר מוכנה? טוב, נגיד. יש לי מגן מאה ואני דיי בטוחה בעצמי מהבחינת השליטה שלי בחומר. הבעיה מתחילה בביטחון העצמי שאני ניגשת איתו. אהיה כנה, הבגרות במתמטיקה היוותה סוג של ריסוק לביטחון העצמי. נכון, לא מחברים את הבגרות במתמטיקה במקביל לחיבור הבגרות במדעי המחשב והם לא משווים רמות, אבל אם מהמתמטיקה שאני כל כך אוהבת הצליחו ליצור מבחן מפלצתי, מתיש ומכיל סעיפים סבוכים, במדעי המחשב זה אפשרי ואפילו קל יותר. אני מקווה שתהיה בגרות הוגנת אבל האם אוכל לבטוח במשרד החינוך שיחבר אחת כזאת? אני בספק.

ובאופן כללי.

יוצא לי מלא להתקל בפוסטים שמוקדשים ל-"5 דברים טובים שקרו לי היום". חלק מהם מקשרים לכאן, חלק מהם סתם מציינים את השם שלי וחלק מהם כותבים שזה נהיה טרנד לרשום בבלוגים "5 דברים טובים שקרו לי היום".

וכאילו, אני חושבת בלב "אומייגאד איזה כבוד, יצרתי טרנד"!

זאת אומרת, אני הכי לא מסוג הבנות האלה שבאות לבית הספר עם בגד ומחר לכולם יש אותו. ולא טיפוס שסוחף אחריו באופן כללי.

ואני גם סתם בטח מתלהבת מעצמי, כי זה לא שהמצאתי את הגלגל בפרוייקט הזה שלי.

אבל עדיין.

ובחזרה ליום האתמול.

אתמול שוב יצאתי לריצה. הארכתי את המסלול שלי עוד קצת ואני עושה שישה קילומטרים. את מאתיים המטרים האחרונים עשיתי כספרינט והרגשתי כל כך טוב! קלילה כמו הרוח ומרחפת כמו ציפור ולא יודעת, היה בזה קסם. כאילו שכל התחושות מתנדפות ביחד עם הזיעה ואני נותרת רק אני בסוף המסלול.

בדרך חשבתי כמה שזה מדהים וחסר הגיון לגלות שהספורט הזה היה למעשה כל מה שהייתי צריכה כדי (להתחיל לנסות) להפחית בשנאה העצמית.

זה לא שצרות נעשות קטנות יותר, זה רק שהכול פתאום מקבל פחות משמעות. וזאת המטרה של כל העניין, נדמה לי, לפתע רק אני בעלת משמעות.

וסוף כל סוף אני עושה משהו שהוא אך ורק ונטו בשביל עצמי. לא בשביל אבא ובשביל אמא, לא בשביל סבתא ולא בשביל אחותי. לא למען התלמידים בכיתה או המורות ולא עבור החברות הכי טובות. לא בשביל להרשים בחורים ולא בשביל להרשים סתם אחרים. לא למען העתיד האקדמאי של עוד חמש שנים ואפילו, אפילו לא למען מור של עוד חצי שעה. הריצה הזאת היא אך ורק שלי. שמור של עכשיו תהנה מכל דקת דופק מואץ ושרירים תפוסים.

וזה למה הכול נראה יפה יותר.

(כאילו תכלס היינו מצפים לראות קודם את ה"ובחזרה ליום האתמול" ואז את ה"באופן כללי" ואז את "הראיה ליום המחר" אבל החלטתי לסיים עם הקטע על האתמול מפני שהוא נותן מעין גראנד פינאלה מגניב כזה, שעכשיו עם התוספת שלי חיברתי לגמרי).

נשבעת שהיה אמור להיות כאן פוסט קצר.

מודה שחפרתי מפני שלא בא לי לחזור לכתוב תוכניות ואני מעמידה פנים שזאת ההפסקה שלי ואני מאריכה אותה.