אני מותשת. אני באמת באמת מותשת וזה כל כך לא נכון עכשיו.

הלוואי שהייתה לי האפשרות לצאת לריצה סביב העולם עד שתחושת השנאה העצמית תעבור. אבל הריצה היא רק פתרון זמני. זה כמו שוקולד או סמים אבל בריא. לקראת סוף הסיבוב השני אני מגיעה לשביל קצר של חול מוקף עשרות עצים ירוקי צמרת ותמיד שם, דווקא על המקטע הזה של השביל, הכעס והתסכול כאילו נלקחים ממני ומתחילים לרחף באוויר, עושים דרכם לעבר השום מקום וטוב שכך. ותמיד אחרי הספרינט של מאתיים המטרים האחרונים זה מרגיש קצת כמו להתחיל ולסיים חיים שלמים אבל על הצד הטוב ביותר. האנדרנלין הוא נצחי, לפחות כך נדמה לי בדקות של אחרי סיום הריצה. אבל אז אני בדרך הבייתה בהליכה זריזה ושוב עולות לי המחשבות המתועבות האלה ואני רוצה לחזור על עקבותיי בחזרה לפארק ולרוץ בלי הפסקה עד שאקיא. אז מה אם אני שונאת להקיא.

כשאני רצה זה נראה כאילו קורה הבלתי אפשרי. אני מפסיקה לחשוב. אני מסוגלת רק להקשיב לצלילי מוזיקת המיינסטרים הרדודה שאני אוהבת ולתכנן את הנשימה הבאה כך שאשאף את כמות האוויר המקסימלית. אני לא מסוגלת לחשוב מעבר, על אף אחד ועל שום דבר (אולי קצת על כוח החיכוך). בתוך הראש שלי נוצר מעין ואקום, ריק ששום מחשבה בעולם לא נכנסת למלא מתוך הפחד שאצרח עליה להסתלק. מעולם לא האמנתי שזה אפשרי לא לחשוב, הרי אתה תמיד חושב על משהו. זה מיוחד לנצח במשחק של עצמך. לפעמים אפילו למוזיקה ולנשימות אני לא שמה לב. זה כאילו שאני מעבר לכל אלה, הכול נמצא מתחת לנעלי הספורט השחורות- ורודות שלי ואין לו שום זכות קיום בכלל.

אסור להשבר עכשיו. כל הקולות בראש שלי אומרים את זה. הטובים והמרושעים ביותר כאחד, החזקים והחלשים. אני נזכרת בזה שאמא תמיד אמרה לי שאני יכולה הכול רק אם אני רוצה. זה עזר לי להביא את עצמי מכמעט כישלון באנגלית ללסיים את החומר של כיתה ח' בכיתה ז'. זה היה נחמד כשהצלחתי להוריד חמישה קילו לפני הבת מצווש. זה נותן מוטיבציה באופן כללי כי אם אמא אומרת שאני יכולה אז אמא ודאי צודקת. חבל שאמא לא לקחה בחשבון שהבת שלה עשויה לסבול משגעון גדלות בעקבות כך. עכשיו כל הזמן אני צריכה להלחם בעצמי כדי שחס וחלילה אף אחד לא יעלה על דעתו שאני חושבת שיש לי יכולות גבוהות ושאני, רחמנא ליצלן, חושבת שאני יפה.

היום ישבתי בתחנת האוטובוס ברבע לשתיים עשרה ובכיתי. לא ממש בכיתי, אבל דמעה הגיחה מבעד העין השמאלית שלי ונתתי לה לברוח מבלי להלחם בה שתחזור להסתתר. ממילא אף אחד לא היה סביבי ואת העיניים שלי מסגרו משקפי שמש כהות. בעצם גם אם היו סביבי אנשים כבר לא היה לי אכפת. עכשיו הגרון שלי חנוק ואני מוצאת את עצמי כמעט משועשעת מהסיטואציה. כמה דקות לאחר שהחל התגבור בפיזיקה שוב עמדו לי דמעות בעיניים, סתם כך, אף אחד לא אמר או עשה משהו שעשוי לעורר בי שביב של עצב. רציתי לבקש מהמורה לצאת לשירותים ולבכות, אבל פחדתי שלא אצליח להעלים את האדום מהעיניים אחרי זה. לכל אורך היום בער בי חשק עז לבכות. וגם מעין קוצים בישבן. הגננת תמיד אמרה את זה על המתפרעים שלא ישבו בשעת ריכוז ועכשיו אני יכולה להבין למה היא התכוונה. תחושה כזאת מצחיקה שגורמת לי לרצות לקום. דחף מוזר לעמוד וללכת. לאן ללכת, לא יודעת. מה זה משנה בעצם? אני לא יודעת שום דבר חוץ מ- F=ma ובעצם זה כל מה שצריך לדעת. זה ואת נוסחת ברנולי, כדי שאדע מהם סיכויי להשיג את החתיך ההוא שמחייך אלי פעם בכמה ימים (אפס).

זאת מלחמת קיום בלתי נגמרת, זאת שאני מנצחת כמעט כל מאבק שלה. כי כשהכול מאבד טעם אני באה לפה ומפזרת חיוכים יומיומיים באוויר ואז הכול נראה כביכול יותר טוב ולמה להיות עצובה אם קרו כל כך הרבה דברים טובים? התשובה היא ככל הנראה חסרת היגיון, ועם הזמן אני מגלה כמה החיים הם יותר כאלה. האקס שלי אמר לי כמה פעמים שהוא חייב שדברים היו הגיוניים. אם הייתי אומרת משהו שהתבסס יותר על רגש ופחות על היגיון הוא היה מאבד אותי שם. אני מבינה אותו. כל דבר קל יותר כשמזריקים לתוכו כמות נכבדת של לוגיקה פשוטה, או אפילו מסובכת, העיקר שהמוח יוכל לעכל. מה שעומד מעבר לכך ולמעשה מסבך אותנו הוא להבין את מה שקורה אחרי שההיגיון מגיע אל קיצו. זה מתסכל אבל בעצם זה דיי הגיוני שלא הכול הגיוני. מכאן זה הגיוני שהוא ויתר עליי, כי טריליארד הבעיות שלנו היו גם הן חסרות היגיון.

בדיעבד כשאני חושבת על זה, מאחורי כל הטענות שלי עמדו נימוקים הגיוניים שמעולם לא העזתי להגיד. חבל.

וכל העיקר הוא בעצם לצלוח את הבגרויות האחרונות. אני בישורת האחרונה של כיתה י"א ועברתי כל כך הרבה אז עכשיו זוהי בעצם רק הדחיפה האחרונה אל ראש פסגת השאיפה להצטיין. מצד שני כל פעם שאני נזכרת בזה שבזבתי שנה שלמה על רק ללמוד (ובאמצע קצת להתמזמז) יש לי צורך עז ו(למזלי רק כמעט) בלתי נשלט לחבק את הכרית ולהתחפר מתחת לשמיכה עד שנת 2028. זה הרי כל כך מיותר, כל האובר-תסכול הזה.

אבל טוב, לפחות גדל לי הרווח בין הירכיים.

ופתרתי כבר 17 תרגילים מתוך 25 שצריך להגיש בפיזיקה.

והמורה הפרטי אמר שאני חכמה ושאני קולטת מהר.

וארגנתי בעצמי אחלה של ארוחת סיום בשיעור מתמטיקה.

והמורה למתמטיקה שדיברה איתי בטלפון שאלה באמצע מה היא הפריעה לי ואמרתי שריצה אז היא אמרה הרבה פעמים "כל הכבוד" על זה.

וניהלתי שיחת חולין עם בנות מהכיתה ואז באתי ללמוד איתן פיזיקה.

ואחת מהן אמרה שאני המודל שלה לחיקוי אז אני לא יכולה לקבל ציונים גרועים בפיזיקה.

והלכתי לראות סרט שחברה שלי ערכה במגמת קולנוע.

העיקר שעל פני השטח הכול תקין,

(ובעשרים ביוני המחנכת שלי שוב תגיד שאני לא רק תלמידה טובה אלא גם עוד-כמה-מחמאות-שאני-בכלל-לא-ראויה-להן-ואני-מרגישה-רע-כשהיא-אומרת-אותן-כי-זה-כאילו-שהיא-לא-רואה-שאני-זיוף-אחד-גדול-ואני-בעצם-שקרנית.)

הלא כן?