באופן רשמי כן. היום ה-20.6 וקיבלתי תעודה עם כל הציונים שמבטאים את המאמץ שלי לאורך כל השנה וקובעים שאעלה כיתה. אז אולי כן.

אבל בהסתכל על התמונה הגדולה אז לא. ממש ממש לא.

הפעם נתחיל מההתחלה. במשך עשרה חודשים, מה-27.8. ועד היום מכרתי את נשמתי בשביל מספרים. מאה פה ותשעים שם ולימודים הפכו לכל עולמי. השקעתי. יש כאן עדויות שהשקעתי! כמעט כל פוסט מהשנה האחרונה מתעד ציון טוב אחד לפחות שקיבלתי. והרי למה שלא אצטיין? התאמצתי, הגעתי לבית הספר מדי יום ביומו, קמתי ב-6 ורבע בבוקר וחזרתי הבייתה בחמש אחרי יום לימודים ארוך ומייגע, פתרתי תרגילים במתמטיקה ובלשון עד 10 בלילה, והשקעתי ממרצי ומזמני עבור כל חבר לכיתה שביקש עזרה, ואז הלכתי לישון. כמעט כל יום. לימודים-שיעורי בית- שינה וזהו מהלכה של כל יממה. לא ויתרתי על שום מבחן ועל שום מקצוע, גם אם הוא לא בבגרות. נתתי מעצמי את כל מה שהיה לי בהשתתפות והקשבה בשיעורים, בעבודות הבית ובעיקר במבחנים.

אי אפשר להגיד שהמאמצים האלה לא הניבו פירות, ומהר מאוד זכיתי לאהדה של כל המורים, ובעיקר של המחנכת, והציונים שלי גבוהים, כמו בשנים קודמות, רק שבי"א נדרשת לכך השקעה רבה יותר. ואי אפשר להגיד שלא שילמתי מחיר, והמחיר הוא שהתפרקתי לחתיכות. לא הצלחתי לרכוש חברים בכיתה החדשה שלי כי כל היום הייתי לומדת, ובקושי שמרתי על קשרים עם אלה הישנים. ללכת לבקר את סבתא הכמעט בודדה הפך לדבר שאינו בר השגה ועל יציאות שישי בערב יכלתי רק לחלום. אם בחופשים נדמה לכם כי הצלחתי להשלים פערים חברתיים, או מינימום שעות שינה, טעות בידיכם. כל חופשה הביאה איתה כמות נכבדה של מטלות בית שאלצה אותי להשאר בבית ופשוט, ללמוד. דוחות קריאה, והמון תרגילים במתמטיקה, פיזיקה ולשון, עבודות הגשה באנגלית ובעיצוב תוכנה. לנסיעה לחו"ל בסוכות האחרון ליוו אותי ספר ומחברת מתמטיקה. בחנוכה היום היחיד שבו ויתרתי על המטלות היה ביום ההולדת שלי, ובפסח היה לי חבר ובכל פעם שהייתי איתו הוטרדתי קשות מהמחשבה על הסיכומים שאני צריכה להכין עכשיו במקום פשוט להנות קצת (ואגלה לכם סוד, הדבר הזה, הלימודים הארורים האלו היו אחד הגורמים להרס של מערכת היחסים הקטנה והחמודה הזאת שלי). ושוב לא נשאר זמן לנשום. נהפוך הוא, המצב הפך גרוע יותר. עומסים הצטברו ולעמוד בכולם נדמה היה כמשימה בלתי אפשרית.

כל הסיפור הזה של לימודים 24/7 הורס ושובר, אתה מרגיש לא בן אדם בכלל. הזהות שלך מתמוססת. זה נשמע דרמטי מדי אבל ככל שעובר הזמן אני רואה שזוהי האמת. כל תחומי העניין שלך אובדים, כל נושאי השיחה קשורים בלימודים, כל טיפת רגש שמופיעה מסתמכת על המבחן האחרון. אתה נשחק ונשחק ונשחק ואין לזה סוף. הסוף, כך קיוויתי, יגיע בקיץ.

וכאן מתחילה הבעיה האמיתית. כי הנה חופש גדול. חופש גדול אחרון לפני הגראנד פינלה. גדול הוא, אולי, אבל האם באמת ניתן לקרוא לו חופש?

ב-11.7 מתקיימת הבגרות האחרונה ויש עוד שלוש לפניה, ולכן לקרוא לכל התקופה הזאת "חופש" זה פשוט שקר גס. אז נכון, אולי אוכל לקום בשמונה במקום בשש ורבע, אבל החרישות נשארות אותן חרישות והלחץ כמעט אותו הלחץ.

ב-18.8. מתחילות אצלנו בבית הספר הכנות אינטנסיביות לקראת הנסיעה הקרבה לפולין, מה שגוזל מאיתנו שבוע נוסף.

אנחנו נותרים עם חודש ושבוע בדיוק. זמן לא רע לחופש, לעבוד, לטוס לחו"ל, לבלות, האמנם?

יש לנו ספר לקרוא לקראת הנסיעה לפולין ולעשות עליו עבודה. ועוד שני ספרים או יותר לקרוא שניבחן עליהם בספרות בשנה הבאה. ובנוסף עלינו להגיש בתחילת השנה פרוייקט באנגלית שמסתמך על מקורות מידע אקדמאים בשפה.

אני לא מוכנה לזה. אני באמת ובתמים אובדת עצות! עבדתי עשרה חודשים, עבדתי בפרך! בלי הפסקות, בלי שבתות, בלי חופשים בחגים! המוח שלי התאמץ כל כך בשנה הזאת שכבר לא נשאר מקום לרגשות או למחשבות חסרות קשר ללימודים. מטרתו של בית הספר במתן כל המטלות האלה נשגבת מבינתי. הרי כשתתחיל כיתה י"ב כל הלחץ יכה בנו שוב. ברוך הבא לשבתות עם ספרי לימוד פתוחים מסביב, היי לכם, חופשים בלי ים או קניון- רק מחברות. מהו האינטרס של המערכת להביא אותנו לנקודת הפתיחה של הישורת האחרונה כאשר אנחנו כבר מותשים? אני מבינה את הצורך לשמור עלינו בתלם, ומבינה את זה שאתם רוצים שנחזור לבית הספר ולא נצטרך תזכורות לנלמד בעבר, אבל עומס יוצא מן הכלל הוא ממש לא הדרך. ומה עם לעבוד? לבלות? מה רע בעצם בלהתבטל ולשכוח? לתת למוח לנוח טיפה? אתם לא מסכימים איתי שהוא ראוי? אפילו לדברים החינוכיים שאני מתכננת לעשות בחופש אין זמן. אני רוצה לעבוד כדי להיות עצמאית יותר, מתה להמשיך לעשות המון ספורט ולהכנס לכושר, ורוצה ללמוד לפסיכומטרי ולהתכונן לפרוייקט הכספות (שהיא תחרות בפיזיקה). וכל אלה דברים עם המון ערך חינוכי בעיניי אבל לא באמת אוכל להשקיע בהם כרצוני מפני שהמטלות מבית הספר יגזלו את מירב זמני. מי צריך חופשים בכלל? עדיפה תקופת המבחנים הרגועה על פני החופש הגדול. בשבועות האחרונים החלה שוב שנתי לנדוד ערב המחשבות על איך אצליח להתמודד עם החופש הזה.

אז יופי מערכת יקרה. ניצחת. כל הכבוד לכם מורים, מחיאות כפיים למשרד החינוך. הצלחתם להביא ילדה ממצב שהיא אוהבת ללמוד, באמת אוהבת, התשוקה לידע בוערת בתוכה והיא לא מהססת להראות לכם את קיומה, למצב שבו היא מתעבת הכול, ואת כולם. מספרים כבר מעלים בה בחילה, באשמתכם, ועובדות היסטוריות עושות לה כאב ראש, בגללכם, ומילים באנגלית מעלות בה את רפלקס ההקאה, והכול הכול הודות לכם. בתחילת השנה ניסיתי לחשוב איזה מקצוע הוא השנוא עליי בלימודים ולא הצלחתי, אהבתי את כולם משל היו ילדי, והרצון להצלחה בכל אחד מהם אחז בי בחזקה. היום אני תשושה, סחוטה ומותשת. כי העמסתם עליי, כי חשבתם שיותר זה כדאי. שאם במשך יום אחד לא אתן את כל כולי, אז אפול.

יופי לכם מורים, הצלחתם לרסק אותי לחתיכות. שחטתם אותי. גזלתם ממני את חדוות הלמידה. זוהי ממש ההוראה במיטבה!

עוד חודשיים נתראה בכיתה י"ב. אל תבואו בטענות אם אקרוס תחת העומס. אם המשקל שאתם מטילים עליי לסחוב לא יחסל אותי סופית.

אבל זה לא שתבואו בטענות לעצמכם, כי הרי אתם רק עושים את העבודה שלכם, לא?