מצטערת שאני לא עונה בתגובות של הפוסט למטה. אתם מקסימים וכל זה ואני מאוהבת בכם ומאז ומתמיד הייתי, ואם החיים יפנו לי קצת זמן (או שאני אפנה להם) אז גם אולי אענה.

חברי העובדים בחנות נוהגים לפעור פה בכל פעם מחדש כשאני מתנדבת לעשות פייסינג, כבר כתבתי את זה. הם שואלים למה. בפניהם אני טוענת שזה פשוט העבודה האהובה עליי מכל מה שיש לעשות בחנות. אילו הם היו בלוגרים הייתי משיבה תשובה עמוקה ומנותחת היטב כמו שהוכשרתי לעשות מיום היוולדי. יצא לכם פעם להצליח לחשוב בזמן שאתם מסדרים את המוצרים ומושכים את כולם קדימה ומיישרים את כל האריזות עם הפנים לכיוון חוץ? באופן כללי, יצא לכם פעם לעסוק במשהו, לנסות לתקן, לסדר או ליצור ברמה שלא יכלתם להתרכז יותר בשום דבר אחר, ושאם כן, אז המחשבות נקיות כאלה, כאילו בזה הרגע לראשונה נהגו ומעולם לא חלפו במוחו של אף אדם אחר על הפלנטה? זה מזכיר קצת את התחושה תוך כדי הריצה עם המוזיקה בפול ווליום וריכוז - עכשיו שואפים-עכשיו נושפים-לשאוף מור!-עכשיו תנשפי!

אז כשאני מפייסת מדפים הדבר היחיד שאני מסוגלת לראות בעיניים הוא את מה שאני הולכת לסדר. וכבר העירו לי בצחוק שאני קופצת מסידור לסידור ולא מסדרת אף פעם מדף-מדף לפי הסדר. אני מסדרת קודם כל את מה שהכי מפריע לי בעיניים, הודיתי. ביני לביני הוספתי שרק ככה אני באמת מתנתקת מכל חוט פלומתי של מחשבה. ואז לא חושבים על כמה שבאסה, שהחיים הלכו בדרך א' ולא ב'. על למה השתניתי ככה או אולי על למה נשארתי אותו הדבר? אני שוכחת שאת רוב זמני אני מבלה במחשבה אחת שחוזרת על עצמה ומלוות בתמונה שנכנסת לי לראש. כמו משחק המבוך הזה שכדור צריך למצוא את דרכו לחור מסויים ובדרך הרבה קירות עומדים בפנים והוא נתקע בהם כל הזמן ומנסה לברוח.

ובדומה לזה אני מרגישה כמו עכבר מעבדה קטן שתקוע בתוך מבוך וצריך לפלס את הדרך החוצה מתוכו. ואני נתקעת בקירות כל הזמן ומזנקת מהם בקול חבטה רם למרחק רב. אני אף פעם לא מגיעה לסוף כי הבורות האלה שבדרך מונעים ממני, צריך כל פעם להתחיל מחדש ולהתקע שוב בקירות. והפאניקה. עכבר המעבדה שלי בפאניקה מטורפת ובכל פעם שהוא נתקע בקיר הוא מרגיש אבוד בעולם הענק הזה ולא יודע לאן לברוח עכשיו.

כאבים לא מתים, הם רק מתחלפים. אבל לא אמרו את זה כבר פעם על משהו אחר?