היי לכם תושבי הבלוגוספירה.

היום לפני שנתיים כתבתי כאן, במה שהפך להיות סוג של הבית השני שלי, את הפוסט הראשון של חמישה דברים טובים שקרו לי היום. וזה מצריך חגיגה מיוחדת.

זה נכון שלפני שנה היה כאן וידאו בלוג חביב וראיתם אותי ולמרבה ההפתעה לא כולכם הקאתם למוות במקום, אבל היום יש לנו אודיו בלוג קצת פחות מיוחד.

רציתי להגיד גם שזה נורא מרגש להגיע למעמד הזה, אף על פי שבתקופה האחרונה אני לא ממש מצליחה לייצר טקסטים כתובים, לפחות לא כאלה שאני מסוגלת לקרוא. על הדרך גם אתנצל בפני כל מי שעצרתי את שרשורי המייל שלנו באמצע. סליחה.

האזנה נעימה ולא נוראית מדי.

ביי ביי אודיו בלוג!

התמונות שאתם נאלצים לראות תוך כדי האודיו בלוג הן תמונות שפרסמתי כאן בבלוג בכל מיני פוסטים עם ניסיון לעשות שהן יופיעו בסדר הכרונולוגי שבו פורסמו. אני נכה טכנולוגית מכדי לפרסם את האודיו- בלוג איך שהוא, עם הלחצן הירוק כמו שרואים אצל פפילון והאזרחית קין, אז אלתרתי לנו סרטון קצר.

כפי שודאי שמעתם, אם לא נחנקתם למוות מלצחוק על הקול המוזר שלי, זה קשה למצוא את המילים להגיד. השנתיים האלה היו, וואו. מצד אחד אתה מסתכל על זה ואומר "לא קרה שום דבר". אבל מצד שני יש כל כך הרבה חוויות ותחושות ומחשבות ואנקדוטות קטנות מהחיים והכול מתועד כאן בארכיון הזה וזה באמת נראה כאילו היה כל כך הרבה, כאילו לחיים שלי בשנתיים האלה ממש היה תוכן. גם כשמסתכלים אחורה שנתיים, אלו רק שנתיים אבל וואו, התבגרתי. מגיל ארבע עשרה וחצי לשש עשרה וחצי, מסתבר שמשתנים כל כך הרבה. אני זוכרת שבימים האלה לפני שנתיים החיים אלצו אותי להתמודד עם כמה צרות קטנות ושגרתיות אבל שזה היה דיי קשה, ולפעמים אני מתחרטת היום על הדרכים שבהן בחרתי והמקומות שאליהם זה לקח אותי אבל אני לא כועסת על עצמי כי אני מאמינה שבמסגרת האופציות והידע שהיה לי התמודדתי הכי טוב שאפשר. והמקום הזה סייע לי בנקודות החלשות והיה בשבילי כמו אוויר לנשימה. המקלדת סופגת הרבה, ידידי, ואני מאחלת לעצמי שהיא תמשיך בעבודתה המסורה עוד זמן רב.

אני הייתי מור, והייתי ועודני יצור מוזר.

ויש לי מפגש לקראת הנסיעה שלי לפולין שהיא, אגב, מתקיימת ביום שני ואין לי מושג בדיוק מה לשים במזוודה.

היה שלום.