קטעים איתי. עוד כמה שעות אני הולכת לנחות בבירת הסיורים הלימודיים (לשעבר פח הזבל של הנאצים) ועדיין אין לי מושג למה אני עושה את זה.

אני לא מתיימרת להבין. אני יודעת ששואה זה משהו שלא מבינים לעולם. אף פעם אף פעם. אנשים הורגים. עם. איפה בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת אפשר למצוא פיסת היגיון לאחוז בה?

ואני לא מוצאת יותר מדי תובנות בהכנה ההיא שעשו לנו. או בתמונות שאבא מראה לי. להיפך, ככל שמלמדים אותי יותר על השואה ועל מה שהיה שם, ככל שנשמעים עוד סיפורים אישיים מצמררים על רובים שלופים בידיהם של אנשים עם לב של אבן וחיוך שטני, על אולמות צפופים צפופים מדיפים ריח של מוות ועל פרידה אחרונה לתמיד מהאחות הקטנה עם הפנים המלאכיות והצמות הבלונדיניות, אני הופכת אפאתית יותר.

עוד סיפור שואה, עוד מוות, עוד כאב. הכול בעצם זהה והעובדה שאני אפילו מעיזה לחשוב ככה מוציאה אותי מדעתי. מה, אין לי רגשות? אני מסוגלת לשמוע שוב ושוב על משפחות שלמות נקרעות, נמחקות, מורעבות למוות, עובדות בפרך ונלקחות בקרונות מחניקים לעבר הלא נודע מבלי לפרוץ בבכי?!

הנושא הזה מדאיג אותי. בין כה וכה אני רחוקה מלהיות עיסה צפופה של רגשות בזמן האחרון, אני מתקשחת ומסתגרת בגומחת ה"אין רגש" שלי והיא חמה, נוחה ומזמינה. אני גם רגילה שהזמן עובר לי כמו בגוש אחד גדול שנבלע בגרון, צורב אבל במהירות. ואני כל כך לא רוצה שזה יקרה גם בפולין. הלוואי שעל אדמת הגיהינום הזאת הזמן יעצור מלכת, ושברירי השניה יתארכו וימאנו להתנדף באוויר. הלוואי שעם כל נשימה שלנו ועם כל הנפת דגל אנו נפיח לרגע חיים במי שלא זכה להגיע למעמד הזה.

אם יש איזשהו כוח עליון שאחראי על תחושות של אנשים,

בבקשה, עשה שזה יצמרר אותי. בבקשה תגרום לי להיות בהלם בכל פעם מחדש למשמע עדות של ניצול מן התופת. בבקשה תזעזע אותי עמוקות עם כל פסיעה בכל מחנה, ליד כל מצבה ומול כל הרי האפר. בבקשה תן לדמעות נסתרות לחמוק מעיניי במהלך כל טקס, עם כל מילה או מנגינה שתזעק לשמיים ששתקו כל הזמן. בבקשה עשה שבלילה הכול יכה בי שוב מחדש וזה יחרוך את הנשמה ויכאב, כפי שזה אמור להיות.

ובקשה אחרונה- עשה שתהיה לי את ההזדמנות לתעד, וגם את הכוחות הנפשיים ואת המילים להגיד. הלוואי שכל פתית אבק שהיה שייך לערמת אפר מגופו של קורבן הגורל תהפוך למילה עם עומק שחודרת את עצמות בעוצמתה. הלוואי שכל ביתן, בין אם ביתן עבודה, הרג או חדר שירותים ישמש כר פורה למחשבות שיאפשרו ליד לעבד את המראות לשורות שורות של מטאפורות אפלות. הלוואי שכל סיבוב בערים העתיקות, כל פיסת מצבה או חורבנות מבית הכנסת יעניקו את ההשראה למאות מוחות צמאים לידע לכתוב מאות שירי אבל ותקומה הצמאים לגאוות עולם.

בברכת מסע משמעותי לי,

מור.

* הפוסט פורסם בכוונה בשעה הזאת- 12 שעות בדיוק לפני עליית המטוס לאוויר.