הבריטים האלה כל כך מתוקים שאני מתה. הנימוס פשוט נשפך מהם בכמויות. אם הייתי עובדת בבית המרקחת שלהם גינוני ה-"תודה, סליחה, בבקשה" שלי היו מתקבלים ללא פליאה.

הצטלמתי בחמישה ימים יותר משהצטלמתי בכל השנתיים האלו ביחד והתמונות מתנוססות בגאווה בדפי הפייסבוק והאינסטגרם וגורפות לייקים והאהבה הקרה הזאת היא, כך מסתבר, כל מה שהייתי צריכה.

"הר אדוני" הוא ספר מדהים ואני שמחה שהמורה לספרות הכריחה אותנו לקרוא אותו. התאהבתי בסגנון ובפשטות והתמימות עד אין קץ.

אני ואחותי ישנות בחדר הכי מושלם בעולם ובאסה שמחר עוברים למלון פחות "פנסי".

יוצא לי להרהר בעתיד שהשנה הזאת טומנת בחובה ואני חושבת ומחייכת. לעיתים נזכרת במקטעים מהעבר ודמעות החרטה מטפסות במורד הגרון. אבל אני מסלקת אותן באמרה שחברה אמרה לי פעם והיא שמה שהיה היה ושום דבר שאעשה לא יכול לשנות את זה אז אין טעם באמת להתחרט ולחשוב על זה. זאת נדמת אולי אמרה מובנת מאליה אבל עבורי זה היה מפתח לעולם שבו מסתכלים קדימה או מקסימום על העכשיו.

ועכשין טוב לי. אלוהים, כמה טוב לי.