בלונדון האווירה היא אחרת, כזאת של שמיים פתוחים ושל מאות גוונים שאפשר ליצור עם מכחול ובשרטוטים כך לבנות עולמות חדשים. הריח הוא תמיד של אחרי הגשם למרות שעננים התמידו להשמע לתפילותינו ולהותיר אותנו יבשים. עולים באנדרגראונד באחת התחנות הראשונות ויורדים במרכז העיר zone 1 ומתעוררים למציאות אחרת. קרקע נשמטה קרקע השתנתה. 'אולי כשכל הרגשות מתפוגגים', הגיח לו הגיג משום מקום לתוך המוח שלי בעודי מרחפת כפרפר על אחת מרכבות ההרים שבפארק השעשועים, 'כשמנסים לשחזר אותם התחושה הראשונה שמתעוררת לחיים היא הכיף'. משהו בהיותה של האטמוספירה חסרת מעצורים, ציפור חופש קטנה, הוא אדמה פוריה לגידול שמחה. אף חיוך שנתפס בעדשת המצלמה לא היה מזויף, האמינו לי, גיבובים של פוזות וגוף שחנוט באאוטפיט אחר בכל פעם אבל הקיעור של השפתיים כלפי מעלה הוא לעולם נשאר זהה. מוזיקת MTV בכל פינה ועם כל צעד קייטי פרי צועקת roar. קניות בחנויות בעלות שתי קומות וגם יותר עם מבחר עצום ואומייגאד האופנה כאן היא בגדר השלמות. שוטפים את העיניים בבגדים ובבתי אופנה עם שמות צרפתיים שמסובך להגות והמון תחתונים חדשים כי, מותר להודות, הסקסיות באה מבחוץ כמעט כמו שהיא באה מבפנים והיא מתלווה בחדוות נעורים תמימה אך עצבנית. תחושת נצחיות רגעית ואהבה טהורה מישירים מבט למצלמה, זוג עיניים תכולות מעטר נופים ירוקים רחבי ידיים, השמש שמטילה את קרנייה מחזירה אליהן את הניצוץ שנגוז כשאבדתי בים של לוחות זמנים איי שם ב.. מתי זה היה בכלל? יש כאן גם משום של ניצחון, התפוגגות ספקות עצבניים ברוחות בין הערביים. "כמו טרזן" אומרת אמא, יוצרת בוק של תמונות מטשטשות שלי קופצת ממתקן למתקן בפארק החבלים. עכשיו מבחינתה אני יכולה להיות טייסת והנה עוד הישג מרשים לאוסף ועוד הצדקה לאמרה שכלום לא יכול עליי. כלום לא יכול עליי. קורטוב של התלהבות על הגלגל הענק, מבט מתפעל לעבר היקומים הירוקים והמפלים המרשימים שטומנת בחובה המדינה ווילס. ומצטלמים על קו גריניץ' בשני הצדדים של העולם ביחד עם הבת דודה שבאה במיוחד מזרח ומערב מתמזגים הגבולות מטשטשים כל מה שנשאר בלב זה הכמיהה לחיים. לצרוח את השירים ב"מאמא מיה" ביחד עם הזמרים זה השיא של הפורקן כי כשהשחקנים מפזזים על רחבי הבמה ומבטאים במילים את החלומות הכמוסים הגנוזים של היושבים בקהל, אנחנו כולנו נותרים פעורי פה לנוכח העוצמה. משהו בעובדה שהכול כל כך חי שם, בלונדון, מאדה טיפות של עצב מהגוף לחלל האוויר ומשם הן נעלמות. אולי גם נאלמות. העצב דומם כשהשיר "does your mother know" נשמע על הבמה, בואו נפוצץ את בועת הודאות ונשאיר רק את זאת של האולי. מישהו אמר שהחיוך לא נמחק? כואבים לי כבר השרירים בלחיים. חוזרים הבייתה במחלקת ביזנס, חיוך אחרון לעבר המצלמה מתוך המושב הנוח והמרווח ודיי.

לא הספיק לי.