הריח של סוף השבוע עולה באוויר כבר ביום רביעי. פותחים את הבוקר בשלוש שעות מחשבים ואלו השעות הכי כיפיות בעולם. הבטלנות חוגגת והטונים של הצחוקים עולים עם התקדמות מחוגי השעון. כולנו בוהים במסך המרצד כולנו עוזרים לכולם כולנו בונים עוד עולם אנחנו שווים אותו דבר קצת כמו אחים רגילים נהנים. כשאני חוזרת הבייתה אני מרשה לעצמי לתפוס תנומה זריזה בשעות אחר הצהריים, אני לא נרדמת מהר אבל דווקא אז בסביבות ארבע וחצי אני מוצאת את השכיבה במיטה כפעולה הכי כיפית שניתן לעשות. זה לא משנה אם אני אדפוק לעצמי את הלילה עכשיו, אני חושבת, כי גם ככה עם סיום יום הלימודים של יום חמישי אני זוכה ליותר מארבעים ושמונה שעות טהורות של כלום. אני צריכה את הכלום הזה, והכלום הזה באמת מתגשם. ביום חמישי אני יושבת דרוכה בכל השיעורים. המורה למתמטיקה אמרה שנהייתי מעופפת. במתמטיקה(!). זה נכון כי כשהיא מדברת על פרמידות ועיגולים אני רואה רק כרית ושמיכה מול העיניים, וטלוויזיה ותה חם ומקלחת ארוכה. אני מרוכזת פשוט לא בלוגריתמים. אני מרוכזת עכשיו אולי קצת בעצמי במקום במספרים. אנחנו משכנעים את המחנכת לבטל לנו לא פחות משלושה שיעורים כדי שנוכל ללכת לראות את הנבחרת מביסה בתי ספר אחרים בכדורסל בהפרש מרשים ולצעוק ולעודד ולהרגיש חלק. לשבת בחוץ עם אנשים שעד לפני שלושה חודשים הכי הרבה שדיברתי איתם היה על למתי כדאי להזיז את המבחן בפיזיקה ושאותה השמש עכשיו מלטפת אותנו בקרנייה ומוכיחה לי שכולנו אותו דבר בעצם, אנשים שמחפשים חום ומתים על הצ'יפס של הקפיטריה אבל מתבאסים שהעלו את המחיר. זה עולה לי במאבק עצמי זה מכריח אותי להלחם בתשוקה ללכת להתכווץ בחדר החשוך והמאוורר שלי ולהמשיך לראות "אוקוורד", אבל בסופו של דבר החיים הם קצת כמו משחק כדורסל. זאת אולי דימוי ממש כושל, אבל היום ספציפית ניצחנו בשניהם.

סוף השבוע שלי מתחיל עכשיו.