10:15

אני נכנסת לחדר גדול גדוש במסכי מחשב שביניהם חוצצים שחורים. פותרת 30 שאלות תוך כדי שאני מתפללת שיהיו אלה שאלות שכבר ראיתי ופתרתי או שאלות שההיגיון הבריא מסייע בפתירתן. מנחשת כמה, ובחלקן מחייכת חיוך זחוח תוך קריאה, הרי את זאת פתרתי כבר שבע פעמים, אני חושבת. חמש הדקות הכי מלחיצות בשבוע האחרון שלי חלפו לאיטן כשישבתי וחיכיתי שיקראו בשמי. דף משודך לי לטופס הירוק. שלוש טעויות. תוצאה: עבר. 

17:15

שיחת טלפון. חצי נוזפת חצי ידידותית. איך פיקששת את כל השאלה הראשונה? נשאלת השאלה מבעד הטלפון. זה לא אשמתי, אני עונה ובטוחה שהחיוך העייף נשמע בקולי, זה כי הייתה לכם טעות בסעיף השלישי וזה הוריד לי את כל הביטחון שגם ככה לא היה גבוה. ולא, אין לי בעיה בלוגריתמים, אני עונה לשאלה הבאה, זה דווקא היה החלק שידעתי הכי טוב. כמה נורא בכלל המבחן הזה? שבעים ושלוש, אומרת לי המורה למתמטיקה, אם זה הגרוע שלך אז המצב טוב, אבל מור תתאפסי על עצמך, היו במבחן הזה הרבה מאיות וגם את תלמידה של מאה. לא נורא, יהיו עוד מבחנים. תודה, אני אומרת, שבת שלום ומנתקת.

21:15

הבית של סבתא הוא מקום שקצת קשה לי להיות בו אבל זה למטרה טובה ואף אחד לא יעשה את זה במקומי והיא קנתה לי חזיות ב-420 שקל ובלי קשר לכך היא הסבתא הכי טובה בעולם בהתחייבות ולכן אני עומדת להעביר את כאן את הלילה. 

סופשבוע נחמד ושלוש וחצי שעות של שנת צהריים.

לאט לאט הכול מתחיל.