אני חיה, במלוא מובן המילה.

זה לא אומר שאני עושה פעולות אקסטרים או יוצאת למסיבות במקומות מפוקפקים עד השעות הקטנות של הלילה. זה לא רמז לכך שאני נושמת את הסכנות לרווחה ומחפשת אתגרים שיעמידו אותי במבחנים שוב ושוב. זה בסך הכול אומר שבהדרגתיות הגושים הענקיים האלה שחלפו לנגד עיניי הופכים לקטנים יותר יום יום, הם נטחנים לגרגרים ומתמוססים עד שניתן להבחין בשבריר של כל אחד מהם בנפרד. אלה הם הימים שלי, עוברים כמו שיום אמור לעבור ולא כמו פיסה גבשושית כחלק מעיסה לא ידועה של הנצח. זה שינוי שקשה להסביר, הוא אינו בולט לעין אבל גם אינו נסתר מן הלב. הוא השינוי שקורה כשאין בי את הפחד להיות, ולא מפריע לי שהעולם מסתובב לכיוון אחד. כבר לא הולכת נגד הזרם אלא יחד איתו. תגידו שדג ששוחה עם הזרם הוא דג מת ואני אטען שהוא הכי חי בעולם. אני חלק ממשהו, מהחיים, מתוכניות של אחרים. אני מוזרה- רגילה שכזאת שהכול אצלה לגמרי בסדר.

מעולם לא היו לי שאיפות גבוהות. אני חס וחלילה לא מתיימרת להיות אהובה, זה נראה לי יותר מדי וגם נדמה לי מיותר בעולם כל כך חומרי. אבל אני אלחם על מימד השפיות עד זוב דם ולא ארפה. ואני אשמור על קווי האופי שלי בתור בן אדם בתוך היקום המקביל שאני קופצת אליו לביקור, ושהוא זה שבו כולם מאושרים והכול טוב, וזה נורא נוח. כאן אולי כולנו בוחרים להשתפך ולפרוק אבל העולם שבחוץ קורא לנו לחייך וכל מה שצריך הוא להענות לדרישה. אני שואפת אוויר נקי מצוהר שנפתח אחרי שהייתי כלואה (כלאתי את עצמי) במרתפי המחשכים, הכול נהדר.