זה קשה לסכם את זה. אצלי דברים לוקחים זמן. מחשבות מתעכלות לאיטן, סל של תחושות מעורבות מבולבלות מתערבל בקרביים החשוכים. רגשות נודדים בלי לבקש אישור. מסתבר שאני לא היחידה. מפתיע למצוא את עצמי יושבת במוח של מישהו אחר, מנקרת בעצבנות, מדגדגת קצות עצבים ומעלה זכרונות ישנים בעל כורחו. אני לא אוהבת להיות האחת שנחקקת בתודעה. זה נכון שחייכתי במהלך השיחה הזאת, הרבה, כי היה בה משום תחושה של ניצחון. היי, לא הייתי כלום בשבילו, הוא לא חשב שאני משוגעת (אולי קצת) וגרועה. חברים שלו צחקו עליו כשזה נגמר. הוא הרגיש רע כשאמרתי שפגע בי לפני זמן רב. היו לו רגשות גם אז ופשוט לא ידע לבטא. אבל כשדברים נגמרים אני אוהבת להמחק. עשיתי את זה לא אחת. אני בורחת. אז ברחתי כל עוד נפשי הייתה בי (והיו רגעים בהם תהיתי לאן נעלמה), ככל הנראה לא תמיד זה מספיק. הגעגוע שלו, היד על הכתף, נוגע לא נוגע ברצועה של החזייה בלי כוונה למראית העין. הביטוי של המחשבות במילים. ההתוודות, התנקות נמרצת מכל אשמה בעשרות ספוגים של כנות וסבון עם ריח של חורף שכבר עבר ואיתו תקופות חשוכות ובורות שלא ארצה לשקוע בהם שוב. השפלת המבט שאומרת "הנה עכשיו אגיד מילים שזרמו אל הגרון ישירות מן הלב". המשחקים שלי עם הטבעת והשיער והכיסוי לגלאקסי, הכול רק כדי לא להכנע לפנים האלה שמוזר להתבונן בהם שוב. לא רציתי לחפש איפה חל שינוי, אם בכלל. לפרקים היה זה סוג של מאבק פנימי, כורח ההרגל הישן קרא לי לחפש את המבט של לפני הנשיקה בעיניו. אהבתי את המבט הזה. כורח המציאות הושיבה אותי על הקרקע בספקנות ואמרה לי לדבוק בהחלטה המקורית. לא. סבלתי אז מספיק. "אנחנו עושים את הדבר הנכון", אמרתי לו, בלב חשבתי, לך מגיע להשתחרר מכבלי הגעגוע שהובילו אותך לשלוח הודעות גישוש מעורפלות ולי מגיע משהו חדש, משהו אחר.