למאבחנת הפסיכוטכנית שלי אמרתי שאני רוצה להיות טייסת, או משהו במודיעין או בממר"ם. היא אמרה שאלו שאיפות גבוהות. אני יודעת, חייכתי, אני אנסה להגיע לשם כי זה מה שאני רוצה אבל אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה איפה שלא ישימו אותי.

אני מכוונת גבוה. החצים שלי יִיָּרו מקשת רחבה שנבנית לאיטה בימים אלו במעמל רב ויצאו לדרך רחוקה במהירות הגדולה ביותר שאוכל להקנות להם. אני רוצה להיות אסטרונאוטית או לתכנן מתקנים בדיסנילנד או לעבוד בגוגל בתפקיד מפתח או לנהל בנק, התשוקות להגיע אל פסגות ההרים האלה גדלות ככל שיותר ויותר אנשים מתיימרים להוריד אותי למטה. את יודעת שיש מעט כאלה? הם אומרים, וליבי נכמר. אני מתחילה בהצטדקות: אלו לא ה-חלומות הכי גדולים שלי, אבל אלו דברים שלפעמים נראה לי שאני רוצה לעשות בעתיד. וממשיכה במחשבה פנימית נסתרת: ומניין לכם שאני לא אהיה אחת מאותם מתי מעט?

רובנו חולמים בענק, אנחנו מחפשים טעם לחיים ותוך המסע לחיפוש משמעות לומדים על עצמנו דברים. אם אנחנו לא מגשימים את כל המטרות שלנו, או לפחות את החשובות שבהן, אנחנו נקלעים בסוף בגיל ארבעים לעולם סכמתי וחד גוני. עבודה, בעל וילדים והצורך הקיומי לתמרן ביניהם כמו להטוטן בקרקס של מחול השוטים. כולנו יודעים שזה מה שצופן העתיד אבל לא מוכנים להכיר בזה, ויוצאים בהצהרות שבא לנו לפרוץ גבולות ולהתלש מהמסגרת כדי לדחות את הקץ, או שכדי שהחבל הדק שאנחנו נלך עליו יהיה מתוח מעל לתחומים אחרים.

אלה הם החלומות שלי. אני אגשים אותם תוך טיפוס בטוח על שלבי הנורמליות. אני אסיים את התיכון ואתרום את חלקי לצבא, ואז אלמד מקצוע באוניברסיטה (כי משהו כן צריך לשמש משטח רך לנחות עליו אם נפלנו מהשמים מלאי השאיפות) ואז אצא לכבוש מטרות.