- sometimes you only need the "touch" of the manager. זה משפט גאוני שאבא אמר פעם למנהל (שאחר כך התברר כסתם אחראי משמרת) במלון בלונדון כשלא קיבלנו את החדרים שרצינו וטרטרנו במשך יומיים שלמים את כל הצוות. אבא תמיד היה מסביר לי שכשרוצים להשיג דברים מאנשים צריך לעשות את זה בנימוס ובחיוב, ומה שחשוב באמת הוא להראות לאותו בן אדם כמה הוא בעצם חשוב ומיוחד, ההשפעה שלו עוזרת לנו ויש לו פינה מכובדת בשרשרת המזון שבזכותה הוא יכול לסייע. בלונדון ראיתי את אבא מבצע את כל מה שהוא לימד, שלב אחר שלב, ובעיניי אין כמו דוגמה אישית לחינוך.

- זיכרון טוב זה דבר רע. אף על פי שאנשים מתפעלים כשאני פתאום אומרת שבכיתה א' אני זוכרת איך עשינו דבר כזה או אחר או שכששואלים אותי שאלה ואני יודעת לענות אני אומרת שזה משהו שלמדתי בכיתה ו'. למרות זאת החסרונות עולים על היתרונות.

- אין אחים כמו אחותי. אמא תמיד אמרה שזה נס שהיא לא מתעוררת בלילות, כי אני הייתי מחזיקה את ההורים שלי ערים עד שמלאו לי שלוש. כילדה הייתי אלימה כלפי אחותי הקטנה, ונענשתי ואני שמחה שלהורים שלי הייתה אפס סובלנות בתחום הזה כי רק ככה הפסקתי. אחותי היא בן אדם שאתה לומד לגלות, וככל שמכירים אותה יותר גם מגלים את הקסם, שעם השנים, אגב, נהיה בולט יותר ויותר לעין. היא קשה לתיאור במילים, הילדה הקטנה הזאת, אבל בשתיים עשרה השנים שאנחנו מכירות למדתי שהקיום שלה הוא בטח אחד הדברים היחידים שאני אוקיר לנצח.

- יש בי הרבה אהבה והיא תנצח. אולי זה אזכור קטן לאריק איינשטיין שנפטר לא מזמן, אבל זה משפט סופר נכון, לגבי כולנו, בעיניי. בקשרים הרומנטיים המעטים והכושלים שהייתי בהם, אני חושבת שפשוט אף פעם לא באמת הייתי מוכנה. הפעם הראשונה הייתה מתוך סקרנות וכי אני מטומטמת, והפעם השניה אולי קצת מתוך כאב ורצון חזק להיות נאהבת. למדתי שאני ילדה, אני כל הזמן רק ממשיכה לגלות יותר ויותר נדבחים מהילדות הזאת, כמו שרוך שמחפשים את הקצה שלו וחושפים רק עוד ועוד. אני כן יודעת שיום אחד האהבה תתעורר ותנצח. למען הריאליזם אגיד שודאי יותר מפעם אחת.

- אין טעם להתחרט כי זה לא ישנה את העובדה שהדברים כבר קרו. כתבתי את זה כאן כבר אבל זאת פואנטה חשובה כל כך לחיים שתלווה אותי עוד הרבה. חברה טובה אמרה לי את זה ובשניה קטנה זה קצת באיזשהו מקום שינה סדרי עולם והפך את כל האיברים הפנימיים שלי. ככה זה אצלי, מילים לא יוצרות שינויים שנראים לעין, אבל מחוללות ניסים אחרים.

- אני טובה יותר בהבעה בכתב מאשר בהבעה בעל פה. וזה לנצח ישאר ככה למרות שלדעתי קצת השתפרתי בהבעה בעל פה.

- המשקה האהוב עליי זה פשוט מים מינרליים קרים וזה טוב אז למה לשנות את זה.

- אני לעולם לא אהיה ציירת, זמרת או מתעמלת אומנותית אבל זה כיף לחלום וזה כיף לעסוק בדברים האלה אגב הידיעה שאני לא טובה בהם.

- בכי משעמם אותי נורא ולכן ברגעים של עצב עליי ללכת לישון.

- זמן הוא משהו שלא מספיק אנשים לוקחים ברצינות ואני מאוד מעריכה אנשים שכן. על היד שלי לעולם יענד שעון ותמיד אזכור את התאריך בכל יום.

- אנשים חכמים זה סקסי ברמה היסטרית.

- עדיף להיות החכם ולא הצודק אבל זה ממש קשה.

- אין דבר כזה "סימבולי". עד לפני שנה היה לי מנהג ללבוש ביום ההולדת שלי בכל שנה רק בגדים חדשים. הכול חדש, החל מסווטשר חדש ועד לגרביים ותחתונים. "כי זה סימבולי" כי "גדלתי בשנה". הלוואי שזה היה נגמר שם. תאריכים סימבוליים, שמות סימבוליים, מפגשים... כל דבר בעולם סימל עבורי משהו ולחפש את המשמעות והסמל בכל דבר זאת... עבודה נורא קשה ולרוב מעלה חרס. למדתי שלא כל דבר מסמל משהו. לפעמים דברים פשוט, קורים.

- לשמור על כושר מינימלי לפחות. תמיד לעסוק בספורט ולא להגזים בכמות החטיפים בכל יום. כילדה שמנמונת בעבר ומלאה (אך מותק) בהווה אני יודעת עד כמה זה חשוב.

- לעולם אהיה לא החלטית. לכן לגבי למדתי שהשיטה עובדת כך שצריך לזרום באימפולסיביות, ההחלטה הראשונה, יש לשמרה כך שזו תהיה גם ההחלטה הסופית מפני שברגע שמתחילים הלבטים והספקות הם הופכים לאינסופיים.

- אני שונאת את ימי ההולדת שלי כי כל פעם משהו מתפקשש בהם. משום מה ימי ההולדת שלי הופכים לקרקע פוריה לריבים משפחתיים, נזיפות של מורים ורצפים שלמים של אסונות ותקלות. הדבר היחיד שטוב בימי ההולדת הוא התירוץ לשופינג והמתנות. רק שהיום הזה יעבור.

- אני כל יכולה. אמא תמיד הייתה אומרת את זה אבל הגיוני שהיא תגיד כי היא אמא שלי. בכיתה י"א גיליתי כמה אמא צודקת. זה לא סוד, בטח לא כאן בפלטפורמה הזאת, שבכיתה י"א הייתי לגמרי מכורה ללימודים, זה קרה פתאום עם המעבר לכיתת מחשבים והחתירה להישגיות והעובדה שהייתי צריכה הסחת דעת ואין לי מספיק יצר הרס עצמי בשביל דברים אחרים, אז למדתי. הגעתי להישגים מרשימים, בעיניי בכל אופן, וגם בעיניי המורות והחברים ואבא ואמא וסבתא. ועם המאה במתמטיקה והתשעים ושמונה בפאקינג פיזיקה הבנתי שאני יכולה הכול. למדתי, ממש בזמן האחרון, לתעל את זה לנתיבים אחרים, אולי פרקטיים פחות מעולם המחשבים והמספרים אך לגמרי מעניינים ביותר. לבדי הצלחתי להפיח בעצמי חיים, בעיקר בזכות הידיעה הזאת. עכשיו אני בעיצומם של שיעורי נהיגה וכבר כמעט מיואשת מהנזיפות החוזרות והנשנות של המורה על האגרסיביות שבה אני מחזיקה את ההגה והפתאומיות שבה אני בולמת. הידיעה הזאת היא דיי הדבר היחיד שמונע ממני להפסיק ללמוד.

עד כאן,

אני הולכת להנות מיומי הראשון כבת 17.