סבא נפטר היום בשעה שמונה בבוקר אבל לי זה נודע רק בשתיים עשרה וחצי. הייתי באמצע מבחן באנגלית והלך לי אפילו לא רע, חוץ משאלה אחת שלא ידעתי בכלל ותהיתי האם אני הולכת להשאיר אותה ריקה או לנחש, אבל סבא פתר לי את הבעיה הקטנה הזאת. מיד כשאמא הופיעה בפתח הדלת של הכיתה הבנתי, ואמא הסבירה למורה שנתנה לי לצאת. יצאתי בשקט.

בהלוויה נאמתי. ממש היום בשעה שלוש. אח שלו מברזיל לא יכל לבוא אז הוחלט לעשות את זה כמה שיותר מהר. "איש אציל נפש משכמו ומעלה" יכתב מחר במודעת האבל בעיתונים- ניסוח שלי. אני לא זוכרת מה אמרתי בנאום אבל כולם אמרו שזה היה יפה.

סבא היה חולה בטריליון ואחת מחלות ולכן לא בכיתי. קצת שמחתי בשבילו. הוא היה אדם כל יכול צדיק ובר לבב, שהשנים האחרונות לחייו לא אפשרו לו לבטא את זה. זה לא הוגן, לכולנו צריכה להנתן הזכות להיות אנחנו, והמחלות הארורות האלה של הזקנה גוזלות את זה מאיתנו בהדרגתיות מייאשת וקורעת לב. למזלו הוא אפילו לא יכל לשים לב לכמה שהוא סובל אבל כולנו ראינו.

ביום ההולדת שלי, בין המיונים לשופינג הייתי עסוקה באופן אובססיבי בתפילות שסבא לא ימות. רק לא ביום ההולדת שלי. העובדה שהצליח להחזיק מעמד עוד יום היא המתנה האחרונה שקיבלתי ממנו, ככל הנראה אוקיר אותה לעד.

תהה נשמתו צרורה בצרור החיים.