אתמול בשעה שהלכתי לישון עלה בי החשק לכתוב. כמעט שבוע מאז לכתו של סבא. מצאתי דף משבצות ושלפתי עט (היום מסתבר שהוא היה סגול) מהקלמר, וכתבתי. תהליך הכתיבה בכתב יד, יש בו יופי שחסר קצת במילים הקרות שעל המקלדת. אני יכולה לראות כל עריכה וכל שינוי, תוספות ומחיקות ולמעשה הכול.

בכל אופן הקלדתי גם את הגרסה הסופית, ואף היא ערוכה.

בכל יום בשעה ארבע ורבע מתחילה התפילה. מגיע מישהו שקצת מבין בדת, חבר של הדוד מהעבודה, סופרים מניין, מחלקים ספרי סידור בין הנוכחים ומתחילים. אבא שונה מכל המתפללים האחרים, אף על פי שכולם לבושים חולצות מכופתרות חדגוניות, כמעט זהות, בולט בגמלוניותו. הוא נראה כאובד עצות בין קריאות חוזרות ונשנות של שחרית, קדיש וערבית. בבוקר השכים קום. בשש וחצי כבר פקד את בית הכנסת. אבא ודאי עייף. הרבי נשא דרשה. אני מקשיבה בעניין רב, ישובה מאחורי כל הגברים שמקיפים את איש הדת במעגל מאולתר של כסאות בגדלים וצורות שונים. מספר על הברכות של יעקב לבניו ועל מכות מצריים ועל המצווה להשליך נערים ליאור. אם כך היו נשמעים שיעורי התנ"ך שלי, חשבתי, ודאי הייתי מחבבת אותם יותר. התפילה ממשיכה, כולם נעמדים ומפנים את גופם מזרחה. אבא נראה מגוחך בשנית.

בינתיים בת הדודה מגיחה מחדר המשחקים ותוך כדי שיחת חולין טוענת שהשתניתי. הכול שונה עכשיו, אני חושבת. בפנים יש לי מערבולת במוח ופעימות עודפות בלב והמצפון לעולם איננו שקט. אחותי מתקוממת אבל בת הדודה נותרת עיקשת. כן מור, השתנית, לא בפנים אבל משהו בך שונה. פעם היית סגורה כזאת יושבת בצד ועכשיו את לא, את עם כולם כזה.

זה טוב? שאלתי בחיוך והיא ענתה שכן.

אז אני אמשיך כך.

בכל יום בשעה ארבע ורבע מתחילה התפילה, ומי שבאמת מנחה אותה איננה החבר מהעבודה אלא האמונה. מניין המתפללים עושים זאת על מנת להעלות את נשמתו של סבא. אני מאמינה שאם נשמתו של סבא ייעודה בשמים, ודאי תטפס לשם כבר בעצמה.

לא השתניתי, שכחתי להגיד לה אז באותו המעמד, שיניתי את עצמי.